אוהב. לריב.



דוד: את יודעת שאני אוהב אותך?

נטע: אני אוהבת את הכל

**

#כלהתורהעלרגלאחת


[בריתה לרות הדסה, נטע מדגמנת אהבה לגלידה וגם עוד כמה אנשים חמודים]

**

אחרי שנים שאני מרגיש לא בנוח עם המילה הזו, בטח בהקשרה הרומנטי, זה נפתח.

וזה מוזר, מילה כל כך קטנה, לרגשות כל כך גדולים ומורכבים. ועוד שמעבר לרגש יש שם 'אני' ב-'אוהב', ואינו דומה ה'אני', ל'אני' שלה, וכנראה שזו אהבה אחרת לגמרי. אבל חלאס, מרגיש אוהב, אומר אוהב. קסם של ארבע אותיות. כי כמה אפשר לברוח.

**

פעם חגית פשחור הגיעה אלינו למצפה רמון, מתחת ל'מגדל שלנו מים' והאלפקות, אבא היה מפקד בבה"ד 1 ואני הייתי אז בן שלוש, כמו נטע ענת גיליס נוסן בת שלוש. אכלנו מרק דובדבנים, והקיבוצניקים, שגדלו על סיר הבשר(עוף), היו בטראומה קשה. מכל מקום, חגית טוענת שלא הפסקתי לומר כל השבת - 'אני אוהב את העולם!'

**

את העולם קל לאהוב, בטח כשאתה תינוק שמאכילים אותו עם כפית ומחליפים לו חיתול, ושוקלד אפילו יותר קל. אבל לאהוב אדם, זה טיפה מורכב. העולם לא הולך לשומקום, שוקלד תמיד יש עוד, אבל אנשים זה משהו שיכול ללכת לאיבוד. סיפור אמיתי.

**

היה לי חבר בצבא, חבר נפש, צמד ברזל, כפיות בשבוע שטח. היינו הולכים אחד לשמירות אחד של השני, להעביר את הזמן ולעשות חברותא ביחד. יש חיבורים שקשה להסביר, כאילו כל העולם הסתובב כדי שהם יקרו. והעוגיות שהוא הביא מהבית, וואו. רציתי להתחתן איתו, אבל הוא בחר במישהי אחרת, ולא בדיוק הסתדר לנו הקטע הזה של המגדר #נעמהליאהבתךוגו'

המשכנו כמה שנים ללמוד, גם כשחזרנו לישיבות, איש איש לבית מדרשו - כל שבוע, נוגעים זה בנים נשמתו של זה, טיולים, שבתות כל רגע שיכולנו לנשום במחיצת השני.

ואז הוא עלה על המסלול המהיר של אוניברסיטה, ילד, עבודה. ונעלם. בצורה מעליבה כמעט.

ואני, עם הלב האוהב, נשארתי מאחור.

[חברים ליחידה מהמילואים בשבוע שעבר]

**

ויש את אמא.

**

אפרופו אמא, אני חייב לכם התנצלות. לפני כמה זמן כתבתי על זה שאני בחרדה של סרטן ולא עדכנתי. וכמו שאנשים הולכים לאיבוד, אני איבדתי מעצמי 10 קילו לצד כאבי בטן מעצבנים. אז אחרי מלא בדיקות, ואחרי שהחדירו לי צינור לתחת ולפה, ואחרי שעסי.טי - מסתבר שאני בריא כמו שור.

פסדר, שור קצת כאוב, אבל זה לא סרטן, אז לא ממש אכפת לי. ועכשיו לפינת החדשות הטובות, כי כמה אפשר.

**

שבוע הכנה לשנה ב' בנטור. כבודו על תקן ר''מ. וואטטטטטט. חלום חיי מתגשם. מתרגש ברמות של כלה. אבל בכל זאת מרגיש לא בנוח, השיעור במפגש היכרות לפני כמה חודשים לא עבר משו, וחששתי שאני לא בכושר הוראה ובאמת שרעדה לי הבטן, כאמור. הם - קבוצה מגובשת שעברו שנה ביחד, מכירים את המקום והמנטליות על בוריה, בני 19 שחוץ מזיקה לאינטלקטואל, אין לנו הרבה במשותף. תוסיפו לזה את זה שמאז גן חובה קשה לי עם הקונספט הזה של 'חברה' ומינגלינג, וקיבלתם איש שנדמה שהוא סופר את פינות החדר בעקביות ובכלל מתנהל מאוד מאוד מוזר. הכל בראש, דוד הכל בראש.


[מנקים וצובעים את בית המדרש]

**

אבל אתם מכירים את סחבק, כמה ימים וזה הסתדר. לפעמים אני מפחיד את עצמי, עם יכולת הלטאה הזו, להיטמע בנוף, להיות חלק, לישר קו. בסוף השיעור שנתתי במדרשה, מחאו כפיים ומלא חבר'ה נרשמו ל'סדר בוקר' שלי, שנה הבאה.

**

סיימתי את השבוע עם הלשון בחוץ. זה לא פשוט לעבוד, גיליתי, אחרי ששמעתי על זה מחברים. ונכון שחיכיתי למקום שבו העבודה תהיה מי שאני ומה שאני אוהב, ובכל זאת.

**

אז בדרך חזרה עצרתי בנקודה קסומה בכינרת. סוד. כבר כמה פעמים פוקד את המקום, מתקן את הבריכה, מזיז סלעי ענק במשקל 200 קילו, נפצע, משחק עם הסרטנים, עושה מדיטציה וקורא ספר בין הגלים הנמוכים. חמש שעות שעובורות בשלמות הוויתית.

ואז היא הגיעה.

**

נשבע שלא לקחתי שום דבר. אופריה שלא מהעולם הזה, סטלה מפחידה; הצבעים נהיו יפים יותר, כל הצורות קיבלו משמעות חדשה, עלה, קוץ, כאילו רגיל, אבל לגמרי אחרת, אפילו החיפושיות טסו בניגון מיוחד. כל דבר דרש בהייה. אני לא חושב שזה קשור לזה שנגמרו לי המים לפני כמה שעות, אבל על כל פנים, הגיע הזמן לזוז. בדקתי שאני בשליטה ועליתי על ההגה.



**

באוטו כל השירים נחתו לי באוזן בנעימות, וכששאלתי את המוכר בYELLOW איפה הזירו - הוא אמר לי 'בפנים'

'אבל אני כבר בפנים', השבתי לו.

**

פתאום אמא שיצאה מהימה, נכנסה גם, וביקשה שוקו חם.

'חם?!' אני שואל 'יש קיץ בחוץ', היא התעלמה.

המוכר גם גיחך, ואמר שיש לו שוקו, אבל קר, בפנים. והיא בפרץ של גאונות אימהית, שאלה אם יוכל להקציף לה אותו במכונת קפה. וואו התרשמתי. יצאתי החוצה להתלוצץ עם עוד מתדלקים והמשכתי הביתה.

**

בכוזרים ראיתי נער חרדי חמוד, וקצת נואש מחכה לטרמפים. מאז הקורונה קצת יותר קשה לפרגן, למרות שאני ממש מקפיד אחרי שנים בצד של האצבע, אבל יש שמועות שהיא מאחורינו, ואני בעננים כנ''ל, אז העליתי אותו. הבחור צריך ל'כחל', ישוב סמוך, אבל רחוק מהכביש. איבד את הטלפון הכשר שלו לפני חודש, ומאז העולם מסובך. אז עושה לו ג'סטה ומקפיץ אותו למוצא האבידה. מדברים על המסכת אותה הוא לומד, הוא קצת מסתבך, לא כל יום הוא עולה על פיאט 500 עם גבר משופם בביגוד מינימאלי, ששומע ראפ כבד, ודן איתו בהלכות שכנים. אז עזבנו את הטייטל וסיפרתי לו 'חידוש' שעלה לי לאחרונה.

**

הוא צריך לירושלים, אבל החברים, עם הציוד שלו, בטבריה. לא יספיק לאוטובוס האחרון. עושים חושבים ואני מקפיץ אותו לגבעת אבני, בתיאום מושלם עם האוטובוס, שהחברים יעלו עליו. MY JOB IS DONE HERE. ועם כל הקלישאה שלתת זה לקבל, התמלאתי עוד קצת באושר הזה, מלהיות המלאך של מישהו לכמה דקות.

**

שיקרתי, זה לא פשוט לאהוב את העולם. ותודה לאל, קיבלתי מתנה שאני מודה עליה כל יום. ויש את הרגעים האלו, לא פעם ראשונה, שהגוף והנפש, בטבעיות, אומרים לך שהכל טוב, שלא לומר - 'מושלם', הכימיה במוח משתנה ואפשר לראות את זה ממש, ולא רק להאמין בזה.

**

הבעיה…

כשאתה אוהב דברים נהיים חשובים וכשדברים נהיים חשובים מתחילים הריבים #כלהמלחמותעלרגלאחת

אז כלל נקוט בידי - שומדבר לא חשוב. וזה עובד יופי!!!

עם דברים לא חשובים…

בדיכאון הגדול זו היתה הנפילה - 'שום דבר לא חשוב', וכשיצאתי ממנו המסקנה היתה זהה, רק עם סמיילי צוחק בסופה.

או כמו שמורטי אומר לסאמר, ברגע טלוויזיוני גאוני -

Nobody exists on purpose. Nobody belongs anywhere. Everybody's gonna die. Come watch TV

אני אדם מאמין, אבל הרעיון והתחושה האנושית - מדיוקים ונפלאים.

איש פשוט הנני, נכון? אוהב לשמור על הדברים חסרי חשיבות באופן אין סופי, ולא בטוח איך מוצאים את האיזון הזה, בתוך האהבה.


[איש פשוט ומופשט. טיול סולו.תמיד אהבתי עירום ובטבע זה מתבקש. הפסגה של סיגט ]

**

ואני רב מלא לאחרונה, פוגע ונפגע. משטויות, כי זה הקיום שלנו. אבל כמו עם אהבה, הקסם המוזר הזה, אין מה להתווכח - זה שם, הריב והמעוקה שנלווית אליו - אמיתיים.

נהוג לומר שמלחמות זה רע. זו אותה הגישה שאומרת שיצר הרע הוא רע. טוב, יש בזה משהו אינהרנטי. כך הדבר לגבי המוות לגווניו. אבל יש שם הרבה טוב, וגם אהבה, אפילו במוות, אמא. זה לא עניין של חשוב יותר או פחות, זה אנחנו, זה אנושי, ואפשר לשים בצד כוכבית, שזה לא כל כך קריטי. לי זה עוזר.

**

ולא, זה לא עזר כשישבנו במסעדה FANCY, סטייל אולם אירועים באזור התעשייה של קרית מוצקין, ב'סאטו מארה'[AKA 'סאטמר', עוד עיירה שהנוסנים הקדמונים עברו בה], כששלושה דובים, יושבים להנאתם, והכיסא הריק חסר את הזהבה שלנו כל כך.

לא אמרתי מילה. ובמקום אחר, בהמשך, אמרתי בטעות למארחת - 'אנחנו ארבעה'.

אבל מה שמלהגים לכם, על זה שאי אפשר לשבור לב שבור - שקר אחד גדול. ואבא בשלו, מנגן כל הטיול - 'אמא היתה אוהבת את זה ואת זה ואת זה' ולפעמים גם קונה עבורה מנה, או מזכרת.



**

ריב הוא צד באהבה, כי אם לא היינו אוהבים, אז למי בכלל אכפת. וכשמבינים את זה, אפשר לאהוב מבעד לריב.

אז רבתי עם האהבות שלי, על בובת כריש פטיש שהיתה במיטה, שאלוהים יעזור לי, ועל עוד דברים מוזרים. גם רבנו כל המשפחה ברומניה, על סלמון מעושן. כן, גם זה קרה.

ואלו האנשים שאני הכי אוהב בעולם, שנוכחים בכל דקה של הקיום שלי, ודווקא בהם אני מתנגח.

**

אחת השאלות שגבר הכי שונא לקבל זה - 'למה אתה אוהב אותי'. ולפני כמה חודשים יצא שהשאלה יצאה לי מהפה, הפה שלי!!!

והיא ענתה.

יאמ. הצביעות.

ולא רציתי להחזיר, כי זה מאולץ, אז חיכיתי, שארגיש שזה באמת. אז השבוע רבנו, וכתבתי לה דף A4 למה אני אוהב אותה, עם כל הסודות והטוב שלנו. לא כפיוס או ריצוי, אלא דווקא משם, מהבור שנפלנו אליו, ראיתי את זה בבהירות.

ושנינו בכינו.

וכמו מתכת שמתחשלת, כמו טכנולוגיה חדשה, כמו המוות - יש במקום המאפס הזה, בהתחדשות, מתוך האש, ריפוי גדול.

**

ואז שלחתי לה את 'שלא יעלמו הדברים היפים', של שלמה ארצי, והיא אמרה -

'רגע!

רציתי מאוד לשלוח לך את זה, כי הגחליליות, כי המילים, כי אתה, כי סולם של כוכבים

אבל היינו רחוקים

אז סתם דמעתי לעצמי באוטו ולא שלחתי

אז עכשיו;'

ושלחה לי את - 'גחליליות' של אסתר שמיר.

ובלי ששמנו לב, 'שנדע להפנים שנדע להבחין, בין הרע והטוב' בראשון, ו-'יודעת להבחין בין טוב ורע', בשני.

PURE BULSHIT OF THE UNUIVERSE

[גחליליות - כשהייתי בימוי אויב, במילואים בחרמון, שבוע שעבר, ו''נשבר'' לי הפלאפון - ניהלתי שיחה מרתקת עם החוזר בתשובה של המחלקה על הדרך ההפוכה שלנו, ונחתה לי על היד גחלילית, לראשונה בחיי]



**

אז אני אוהב

אותך, אתכם, אותי, את נטע וכמובן שאת העולם המאממוש הזה

יאלליק

בואו מכות



[קאבר לשיר של שלמה ארצי, לזכר אמא - משפחת הסה]









103 views

Recent Posts

See All

 

Add More
אדמו"ר