ביי פייסבוק, ותקציר דאון

אתה מנסה לתפוס שנ"צ על הדשא בבסיס, שניה לפני הטקס ופתאום הרמטכ"ל, אביב כוכבי, בכבודו ובעצמו, עם כל הפמליה והג'יפים הורס לך את התוכניות. המאבטח מסלק אותי בבושת ומעיכות פנים כדי שהאח"מים יעברו בסבבה שלהם.

**

מצוקת מקומות בשיירה המשפחתית בדרך חזור מבה"ד 1 הביאה אותי לטרמפ מוזר לפתח תקווה. אין לי צפיה שיהיו נחמדים אלי, על עצם המחווה בהכנסת האורחים - מגיע צל"ש. אז לא אמרתם מילה חוץ מלנזוף בי ש"איפה אתה?! אנחנו ממהרים".

אה, וגם כשהילדה הלכה לקנות לעצמה משהו לאכול דיברתם עליה לא יפה מאחורי הגב, על האכילה הרגשית שלה, הבזבזנות, וכמה זמן לוקח לה להיות בשירותים, כשזר ברכב. לגיטימי.

העיקר שאתה מזדרז הביתה להעביר שיעור דף יומי ב12 בלילה.

לפעמים אלוהים פשוט לא משקיע בתפאורה של הצגת חיי.

מאכזב.

ואמירה שמפחידה אותי. מי מדבר דרכי?

**

משהו נכבה בי לאחרונה. אפילו עומר, הדרוזי אורגינאל עם השפם והכל, שמדי יום נכנס למפעל ומבקש ממני 'תברך אותי' ושואל 'מה עם הקורונה? נגמר?' תהה למה העיניים שלי עצובות.

**

חוסר יציבות זהו שמי השלישי. או כמו ששר הצל - 'כי פעם ת'למעלה ופעם ת'למטה', בשיר האלמותי 'ילד רחוב'. ואני כבר הרבה זמן מחכה ללמעלה הזה, שהיה לי רגיל ומוכר בריקוד הקצוות האהוב. וזה יבוא, אתה תראה.

מאז הכאבי ראש של שיעור ד' בישיבה לא היה לי ככה קוועצ'. המחזור שהתבסס על ימים, הפך לחודשים. ואני, אנה אני בא? יציבות לא אמורה להיות בלמטה.

**

כשהגעתי לעבוד באוסם, הייתי כל כך מבסוט וחופשי, שהייתי בטוח שבמקרה הכי גרוע, אם לא אמצא מקום עבורי, אוכל להשאר שם לנצח, במשמרות הארוכות האלו, שמאפשרות לי ללמוד, לכתוב ולעשות בינג' עד אין קץ. והנה לפתע, הכוכבים הסתדרו בשמים אחרת, הרצונות שלי הכריזו על מרד, וה- 'יהיה לי טוב, לא משנה איפה', כבר לא מחזיק מים.

**

היופי בלהשתנות חי לצד המציאות המקובעת[או יותר מדויק - אינה מתאימה את עצמה לגחמותיי], ואני נדרש לעשות בדק בית. לרוב הגישה היא שזין על המציאות, I DO ME. אבל הME שלי מקרטע כרגע. כל העוגנים והטכניקות שפיתחתי לעצמי, נעלמו כלא היו.

**

יש לי חור בלב. הוא לא בצורה ספציפית. חור של דברים שהיו, וכאלו שמעולם לא הצליחו להיות. הקשר הכי משמעותי בחיי, עם אמא, נחתך בבשר החי. וכמה שאני רוצה להיות שמח, עבורה, עבורי, לתת אמון באנשים שיהיו שם, אני לא מצליח. וזה בלי להכנס לנרקיסיזם ושיגעון הגדלות שלי[#למהאנילאהולךלטיפול].

ומה לעשות, בכנות, אני לא מספיק לעצמי, כרגע.

**

סבלנות דוד. זה שם המשחק. אני מתאפס, זה תהליך. תן לו זמן. תן לעצב ולמשבר מקום. לא מספיק לעשות קרחת. אבל יש לי אפס סבלנות. אני רודף באגרסיביות, אחרי קשר, אחרי עבודה, אחרי אושר, וזה ממש לא נעים לי.

**

אני תופס את עצמי כאדם חיובי. עיניים טובות ואופטימיות היו לחם חוקי, כך לפחות אמרו לי. רק שבזמן האחרון שם לב שלא כיף במחיצתי, לא לי ולא לאחרים. לא ברמת משעמם, חס וחלילה, אלא ברמה שאני בוויב עגמומי.

שזה, אגב, מצב מאוד בריא למצוא אהבה, אור ומשמעות.

**

סיפרו לי שאם אהיה תלמיד טוב, שאם יהיו לי נימוסים וSAY לתת לעולם, אז הכל יסתדר. יהיה לי מקום. מילאתי את כל החוקים, עשיתי דברים שצריך לעשות אבל לעולם יש את דרכו החיננית, לדחוף לך אצבע לעין. מרגיש שמדבר בשפה שלא מבינים, שאני מתפזר ומפספס מקומות משמעותיים לטובת הרדיפה. יש לי גולה כואבת בקדמת הראש, מטאפורית, שחוסמת לי את ההוויה בחלק גדול מהזמן. כמו זעם, רק שאני לא זועם. חוסר טעם קוסמי.

**

אני מרגיש זר. כמו בטרמפ, בקיום הזה. נורמות חברתיות לא מדברות אלי. התקהלויות אנושיות מעלות בי חרדה וחוסר נוחות. אני לא מבין את חיי המשפחה התובעניים והבלעדיים ואת העולם התעסוקתי שנלווה אליהם. חמישה ימים בשבוע? ברצינות? נגזר עלינו להתרבות עד פיצוץ אוכלוסין כדי להיות מאושרים? משתדלים לחנך לקיימות, לא לשתות בכוס חד פעמית, אבל יש רישיון חופשי ליצירת בני אדם? לכולם?! זה מה שחסר פה? תחרות בריאה לכלכלה, אבל היא לא בריאה לי. לאן כולם ממהרים?[אמר ורדף בעצמו]

זומביות, אנשים בפס יצור שהם רובוטים, יש לי מצלמה עליהם, אני רואה הכל. חיים נהנתניים שמבוססים על חשבון האחר, בן אדם, כמוני.

**

ואז אני מתפלא שאני לא חלק מהמשחק הזה.

ובלי קשר - מלא מחשבות שליליות. FUN.

**

נשימה עמוקה.

להירגע.

היית בים היום, פעם שלישית השבוע. מחר שוב. אתמול נטע המלאכית. כן ילדים זה גם קסם, אם השתמע אחרת. אל תצפו ממני לקוהרנטיות. יש לי משפחה מוש שאוהבים אותי, את כל החבילה, קשר מדהים עם האחים ואני באמת חי את החלום. מטייל בתדירות של פיפי וחוננתי בכשרונות רבים, רבים מידי.

פריוילג אומלל. מה לעשות שדיכי זה עניין פרסונלי ולא רציונאלי. האור פשוט לא מתיישב לי בלב. מוזמנים להתנשא עלי, להציע פתרונות קסם, ומבט מפוקח של המציאות. לא. ממש לא. בבקשה. מקסימום - חיבוק.

**

חשבתי שעולם הרוח העשיר שלי יתן לי מקום להביא אור לאנשים אחרים, והקארמה אומרת לי - פחחחח, על האור שלך אתה לא מסוגל לשמור. יבדיחה.

**

הרבה זמן שאני כותב פה. לי, לכם. מי ששרד[הזדמנות לומר תודה, גם לקוראי הצללים].

אבל מרגיש אני כבר לא פה, שהפתרון של לזרוק את ההוויה שלי על הפיד בפייסבוק ושאר המדיות לא עובדת לי יותר. סביר שזה נקשר למצב הנוכחי.

אבל אני דואג. לי.

אני האחרון לצאת נגד הקדמה והאור שהרשתות החברתיות הביאו לעולם. ואני לא רוצה להפוך את המניפסט הזה לפוסט התנצלות, או הסברה עצמית.

גם לא חסיד של הצהרות. שום דבר לא לנצח? נכון אמא?

אז לעת עתה, אני חודל.

מהכל, סליחה צוקי, סליחה עלמות טינדר ושות'.

**

לבדוק מה מתאים לי. נותן לאפסיות שלי את המקום הראוי לה. אולי אמצא לי קצת השלמה וסבלנות בתוך המרדף שלי, וההצגה/הצצה הזו, שנתתי לכם. לחיי.

טיפה מים. ועדיין זה היה מלא. לא אתעד והעולם יסתדר. הפתעה.

אבל היה כיף. לגמרי.

דיאטה של דברים שעושים לי טוב באופן חד משמעי. חוץ מסוכר, דווקא צריך להפחית שם.

אולי אחזור אחרת. סביר שלא. לא ממהרים אמרנו.

מעניין הקונספט של לכתוב למגירה. אף פעם לא ניסיתי. אולי בכל זאת אכתוב בבלוג. מי יודע מוזמנים להציץ.

**

יאלליק.

אוהב וזה

סיום רשמי

דוד 💖

זמין בפרטי. אולי אבוא להפוגות, אבל מוחק מהסלולר. התמכרות זו התמכרות.

ביוש[ממחר, כי אני סאקר של תשומת לב ותעזבו אותי בשקט בו"ז]


https://m.facebook.com/story.php?story_fbid=10159363181642618&id=773782617&ref=bookmarks


24 views

Recent Posts

See All

 

Add More
אדמו"ר