אמא אחת. 15 אלף דפים, 200 ספרים, 166 עמודים. זהו.
אמ.לק - הספר של אמא - 'מיומנה של מחלימה', פוסטים ששותפו בפייס ומעבר - מודפס ומוכן. מי שמעוניין, מוזמן לפנות אלי או לאבא.
**
יש כל מיני סיבות לא לישון בלילה. סטרס. אהבה. טיול. ילדים. תרגיל במילואים. הגשות באוניברסיטה. עבודה. בינג'. לכל לילה שכזה, אופי אחר לחלוטין, והדקות נמדדות אחרת.
**
כהרגלי בקודש, וכמנהג אבותיי - ברמת הרעיון והיומרה - וואו,
אבל…
רמת רגליים בקרקע - אפולו 13. אז אחרי שסיימתי לערוך את הספר לפני שנה, ואפילו הדפסנו כמה עותקי ניסיון, לא הבאתי את הספר לדפוס. אבל לרחשי החיים, כמו תמיד, יש את הקצב שמתאים להם. לפעמים כל מה שבן אדם צריך זה דודה שתשב לו על הוריד. בקטע טוב כן?
**
אבא רצה לשנות כמה דברים קטנים. אבל כל שינוי בגודל הפונט והרווחים גורר עריכה של כל הספר והתאמה מחודשת של התמונות. גם הגהה? סבבה! יאללה - לילה לבן! בוקר לבן, צהריים לבנים, חצי שעה שנ"צ, משמרת. 42 ושתיים שעות רצופות של עבודה. אמיתית, לא כמו באוסם.
ולפני שהולך לישון, קורא את ההספד, לקינוח, ובוכה. סוף טוב.
**
לשבת על הטקסטים שלך במשך יותר משנה. היבט מצומצם ומאיר של קיומך. משלה. ויש לך את הדברים הקטנים שלך; טעויות כתיב חמודות, שהורשת לי, משפטים שלא נגמרים, לוכסנים הפוכים, יצוג של מספרים בספרות, ראשי תיבות, "ברור" בלי יו"ד, מילים היחודיות לך, הומור עצמי וקוסמי. את.
נוכחת בהיעדרך.
**
מוצ"ש שעבר פגשתי קיפוד בשלהי דרך השלום, ליד פארק וולפסון. וכמוני, כשיש סכנה הוא מתכרבל, וחושף את קוציו. אבל אט אט, נפתחנו, הוא הוציא את אפו החמוד והתחיל לרחרח. שעת ערב, כאמור, וכמה ילדים מסתובבים עם הוריהם במדשאה. המורה שבי פורץ החוצה ואני קורא להם להשתתף בחוויה. כמה אושר.
**
בדרך הביתה, עם קניות לשבת, והספרים הטריים מבית הדפוס. מתערבבים בבונבונירה. "איזה רכב חמוד" אומר לי משה מהדפוס, "היה של אמא" אני משיב בעצב, ומעמיס.
**
יום השישי. הרכב מלא. בראשון האזכרה. כל ילדייך סובבים את השולחן. בלי "ברשות אשתי הצדקת" ובלי נשיקה רכה אחרי "וישם לך שלום".
**
המרתון הזה נגמר ואני מזמין גם אתכם להשתתף, בחמידות ובקוצים.
200 עותקים ששמך נישא עליהם יושבים לנו בסלון, מחכים לפוץ לכל עבר. מוזר ומרגש.
אזכרה. מחר.
חוגגים שנתיים.
____ קישור לפייס =
Comments