אני ילד צבאי. נולדתי למערכת הצה''לית. שבתות ברצועת הביטחון. צלקת שיש לי מתחת לעין אחרי שהכדורגל שלי נלכד בין גדרות הבסיס. טיפוס על חבל בבה''ד 1 בגיל ינקות. אין ספור שבתות של 'פרש טורקי', ברמת הגולן. נפל טיל שהרמתי ואבא שרץ אלי באמוק.
סבא צבי לחם במלחמת העצמאות, מאחורי העץ בהנפת הדגל באילת. סבא רפי לחם באלו שלאחריה. גבעת התחמושת. ירושלים. פציעה.
אבא שנדקר כחייל צעיר.
שלושת החטופים, בני כיתתם של ילדים שלימדתי במקור חיים. חבר שנדרס בפיגוע. חבר אחר שירה בעצמו במהלך שמירה. אח של חברת המשפחה נפל במלחמה. בן משפחה, טייס שנהרג. כל כך הרבה סיפורים.
ב''ה, המעגל הראשוני שלי לא נפגע ישירות. אבל צה''ל עודנו, מלחמות לבקרים, והפחד רובץ עלי תמיד. הרי אני חייל. אחיי חיילים. כולנו. כך חונכנו. לתרום. ואם צריך - את עצמך.
בהמשך החודש מילואים, פעם צנחן תמיד צנחן. ויש אנשים שחושבים שאם יש לי מדים אז זה לגיטימי לפגוע בי. חלק מהחוקים. ויש את האנשים שישלחו אותי לקרב, זה יבוא. לומר שאני סומך עליהם - אינני יכול.
אחת התקופות הכי קשות בחיים שלי היו המערכה שאמא מתארת כאן.
יום הזיכרון. היום הזה קשה לי. מאוד. אין יכולת למסד את הכבדות הזו למילים. זעם אין סופי, עצבות מזעזעת, כמה כאב. פרטי ולאומי. טרגדיה בכל מובן המילה.
וכן, זו זכות. התפללנו שיהיה לנו צבא, ומדינה והחיים יפים ועדיין. כמעט כבד מנשוא. אז שמנו לנו יום, שאי אפשר איתו, וכל שאר הזמן, אני מתעלם, שיש לי אח יקר שמפרק פצצות בזמנו הפנוי, שאני וכל משפחתי לוחמים, ויום יבוא וזה יקרה חלילה שוב.
אז הנה אמא, ויובל, ופאקינג צוק איתן.
וגם אורן נוח, בן הישוב, בן גילו של אחי, שנהרג באותה מלחמה ארורה בנגמש המפורסם.
יצא שיר לכבוד היום - 'שושנים עצובות', בביצוע של זמרים שאני אוהב, מוקדש לחבר אחר לנגמש, אבל בשבילי זה היה שיר לאורן, לכולנו, על הסבל שאין לו מרפא.
"הו, אלוהים תעשה שיבוא
מחכה ביום ובלילה
לא, אין לי כח שעוד יום יבוא
שושנים עצובות, והוא לא פה"
תמונה שצילמתי ביום מילואים.
**
מתוך הספר כמובן:
July 17, 2014 ·
שבועיים מתפללת שזה לא יקרה.
קרה.
מדמיינת אותו בעתיד בטוב.
במציאות הנאבקת הזו,
מתחננת להשלמה.
דוד נוסן is feeling worried. [שיתפה את הפוסט להלן]
July 17, 2014
ההכשרה שלי היא להיות לוחם.
לא הכשירו אותי להיות אח של אחד כזה.
שמור על עצמך, אחי.
July 19, 2014 ·
שישי בבוקר.
קמה משלוש שעות שינה, עם אותן דמעות
והבנה. יש כאן עוד צעד של פרידה ממך. כאב.
אינך שלי. אין לי שום שליטה במה שקורה לך. כאב.
חייל נהרג. נחלאווי.
מה עושים עם הכאב הזה?! (כואבים. תודה לאילת, נעה ועדי)
שבת בבוקר.
הכאב כאן, אבל הדמעות כבר לא (לפעמים כשמישהו נוגע),
רוב הזמן מקבלת:
אתה במקום שבו אתה רוצה להיות.
עם חברים טובים.
עושה מה שחשוב לכם לעשות.
משהו שהתאמנת לקראתו חודשים ארוכים. לוחם הומניסט.
מוצאי שבת.
רשימת ההרוגים מתארכת. הכאב כאן.
למרות שלא שמענו ממך - הערפל מתבהר.
מבעדו אני מפרידה ביני לבינך,
רוצה ללוות אותך באור (תודה לתמי).
July 20, 2014 · ·
סיפור משפחתי יפה, שיש בו תקווה
לצד קולות רועמים של המלחמה.
July 20, 2014 · [שיתפה את הפוסט להלן]
רפי ינאי
התפילין – פרק ג'
אחת המתנות הראויות לנער בר מצווה מהסבא והסבתא שלו היא זוג תפילין. באמת זכינו כבר לתת תפילין לכמה וכמה נכדים שלנו כן ירבו. לכל אחד מהנכדים אני מוסיף ברכה בכתב. יובל היה השני שקבל מאתנו תפילין והברכה שלו מצורפת. אני יודע כמה יובל שונא פרסום אך כפי שתבינו מיד הוא פרסם ראשון. בין כך ובין כך, יובל, סליחה מראש.
עד כאן ההקדמה ומכאן הסיפור. יובל נמצא עם הכוחות בעזה והבוקר הם יצאו להתרעננות של מספר שעות. הוא התקשר לאמא שלו וסיפר לה שהוא היה כמעט היחידי שלקח איתו את התפילין לקרב. כששאלו אותו חבריו כיצד זכר, הוא סיפר להם את סיפור הברכה, אותו אתם יכולים לקרוא לבד.
האמת התרגשתי בטרוף וגם כרגע כשאני מקליד, אני מתרגש מחדש.
יובל היקר, יהי רצון שאתה תמשיך לשמור על התפילין והתפילין ימשיכו לשמור עליך, לאורך ימים ושנים, וברכת סבא רבא רבא, שהועברה אליך דרכי, ב"ה תתקיים.
July 21, 2014 ·
מקבלת על עצמי להמשיך כרגיל ויוצאת לסרט של בוקר עם נטע [ד.נ - תלמידה לשעבר].
(אפס ביחסי אנוש. קומדיה שחורה ומומלצת).
ביציאה מן הסרט, אהוד מתקשר:
חלל מהושעיה, בן שבטך. כאב גדול.
רשימת הנופלים מתארכת.
מקצרת נשימה.
שומעת שוב ושוב את "גרה מול המים" של ריטה ויוסי בנאי
וממלמלת לעצמי:
"יש ימים שצורח הכאב בחזה".
יום שני.
מבינה שבשעות שישנתי, שוב יצאתם למשימה "בפנים".
אמר שיתקשר כשישובו.
הולכת למפגש עם הכיתה (לתת לגיטימציה לסוגי התמודדות שונים).
כששבתי ב- 11 בבוקר, נכנסתי למיטה, לשלוש שעות של שינה:
מתחת לשמיכה אני מצליחה להתחבא,
מן הרחובות הריקים והשקטים,
של המקום היפה הזה,
שהמום, כואב וממתין להלוויה.
July 23, 2014 ·
(חלקים מיומנה של אמא לחייל בחזית)
יום שלישי (5 ימי לחימה בעזה).
מתעוררת מוקדם. בודקת מיד בנייד, מה קרה בלילה.
שני הרוגים. כואבת ופוחדת לצאת מהמיטה,
עוד לא כתוב: "הודעה נמסרה למשפחות"...
אחרי צהרים מלווים את אורן בדרכו האחרונה.
הרבה אנשים שהולכים ביחד, הכאב משותף, מקרב,
כמו בבית אבלים נפגשים בהרכנת ראש, אין "להתראות" ואין "שלום".
בבית הקברות הצעיר של הושעיה,
חלקה חדשה.
לילה יורד על הקבר הטרי של אורן, כחול העיניים,
וצריך יותר מ- D9, כדי לקחת את רוחי משם.
יום רביעי - היום (6 ימי לחימה בעזה),
שני קציני שריון נהרגו.
הרגילה שלפני קורס הקצינים אמורה להתחיל בעוד יומיים.
החלומות שלנו על חופשה משפחתית, עם כולם, בסיציליה,
נראים כמו בדיחה של המציאות על חשבוננו.
כשדוד כותב: "מנסה לחשוב שהוא ישמור על עצמו,
אבל יודע שהוא עצמו - זה הדבר שהכי פחות מטריד אותו",
אני מגלה שנשארו לי עוד דמעות,
ולזמן מה שוב הערפל יורד והמסך כבד.
לארוחת הערב מטגנת את הקטאיף (מאכל מסורתי ברמאדן. תודה למיסא). מתיקותו ומתיקותם של האוכלים (בטיול קטן למעיין, תודה לדוד וכרמל שגררו אותנו איתם), משיבים בהירות.
שוב מאמינה ומתפללת לשלום.
July 28, 2014 ·
(חלקים מיומנה של אמא לחייל בחזית)
יום חמישי (שבוע ללחימה בעזה).
לכל יום הנופלים שלו,
הלב ממאן לקבל, נלחם.
"מה שלומך?" נשאלת תכופות.
מתבוננת פנימה ומבעד לערפל שומעת:
"השלום לו? מה הוא רואה? מה שומע? מה נרשם בליבו?"
מזהה שמערבבת
מה שלא קורה לי, עם מה שקורה לו
מבינה שזה לא מועיל לשנינו -
מפזרת חלקים:(
שישי (יום שמיני ללחימה בעזה)
באזכרה לסבתא מרים
אבי פותח בקול שבור (ולב איתן) בתחינה כי תשמור.
מערבבת (שוב)
דמעותיו בדמעותי
למרות שכולם אומרים שזה בלתי אפשרי,
מסדרת לו מקום בשולחן השבת
הערוך בדמיוני.
שבת (9 ימים ללחימה בעזה)
מופתע, הוא מוצא עצמו מחוץ למלחמה
שלוש שעות לכניסת השבת
(קורס הקצינים תיכף מתחיל. מקומו שם).
עם האפוד הקרמי, הברכיות, תיק הפק"ל והנשק
מתקשר. מתחיל דרכו אלינו. שב.
ראשון (10 ימים ללחימה בעזה)
נוכחותו של המוות
מבלבלת
אולי בגלל זה רבים מקבילים בין מחלת הסרטן למלחמה.
הסכנה המיידית חלפה
בשבילו.
אבל הלב עוד שם
עם החברים שנשארו
בחדרים שבורי הקירות
ברחובות הריקים
באש ובקולות החד משמעיים של המלחמה.
כמו הדמעות, שבאות לי עתה בקלות,
נראה לי שגם המלחמה
פותחת חסימות וזורעת אחרות.
קיץ 2014 נרשם היטב בפחד וכאב,
אם יש תקווה היא מתחבאת היטב
מאחוריהם.
August 10, 2014 ·
ירח של ט"ו באב.
בין נצח לניצחון,
בוחרים באהבה.
בתגובות - אהבה נצחית (מה שנתת וקיבלת אי אפשר לבטל ולהשיב אחור).
כדי להשיג נצחון יש להכניע את האחר. זה לא נצחי, אין כאן אהבה ובטח שלא תנועה של קבלה ונתינה.
קישור לפוסט בפייס, לא לשכוח לייק פה או שם, אם אהבתם -
댓글