סימנים


איכשהו כשאנחנו כולם ביחד, את חסרה יותר. מהתחלת הסגר כולם בהושעיה. גרים, לא סתם באים לשבת. מאז שעזבתי את הקן, לפני יותר מ-13 חורפים, זה לא קרה, וגם אז, אבא היה רגל פה- רגל בצה''ל.

נכון, גם את פה, אבל בצד השני, ליד קטרון, או מלמעלה, תלוי איך מסתכלים.

**

חצב. צמח BADASS, לכל הדעות. מונופול של תקופות יובש. כזה שיודע לעשות כסף כשלכולם רע וקשה. ALL EYES ON US. שמת אליו לב, ליחודו, לטוב שהוא טומן בחובו, מבשר על חגים וגשם שיבואו. בשלב מסוים הוא הפך לחלק מהמשפחה כששתלת כמה בצלים לצד החרוב, בכניסה לבית.

**

בצד האחורי של הגינה יש את עץ הרימון של פיזה. עקום להחריד. וכשהרימונים המניצים מגיעים למלוא תפארתם - העץ כורע תחת משקלו עוד יותר. העץ מאוד אהב את ''הארץ''. פירותיו המלכותיים זכו ליחס מתחשב של אנשים חושבים, ונעטפו בדפי העיתון שאהבת. מה שהעניק לפרי טעם יחודי.

**

מלא פירות הולכים אצלנו לפח, תלוי, אם זה אבא אז לקומפוסט. שתבינו, מדובר בבית שעד סוף התיכון האמא היתה חותכת את הפירות ושמה בקופסה, כל בוקר, חמישה ילדים. לוקח זמן להבין שפרי לא גדל ככה.

**

לא עטפנו את הרימונים במקומך. וגם מה ששורד את המקהלה העליזה שבגינה, נרקב בהיעדר פראייר שיחלץ את גרעיני האודם הזוהרים מקליפתם. הכלי המיוחד שקנית לפרימת הגרגרים נעלם במעמקי ארונות המטבח.

**

אל העץ האומלל אנו קושרים את צמרת האלון, השכן, שלא יפריע לסכך של הסוכה[הצל של הסכך צריך להיות מצמח מת… כחלק מרעיון הארעיות. האירוניה]. הסוכה, שבימים רגילים היא בעצם פרגולה נהדרת, צופה פני גבעות אלון עליהן מטיילים בקר, צאן ואופניים. מעבר לרכס של ציפורי ניצב יער אורנים כהה, אליו נגנב והושחת הוולוו הישן שלנו. בקו הראשון מצויים שדות ירוקים עמוסים בתוצרת חקלאית. ולקינוח, באופק - 'הר הכרמל', בו גדלת, מאחוריו שוקעת השמש, ערב ערב, בצבעי קסם.

**

וכאילו אין המציאות דיה, ביקשת שאצייר לך את הפלא שלנו, שיהיה מהבחוץ גם בפנים.

**

פסי הרכבת העתיקים של גדרה מעולם לא חשבו שימצאו את עצמם כחלק מפרגולה ודק בעמק, אבל הנה הם כאן. עץ עתיק ונאה שנשחק ומתבקע תחת משקל הזמן, משקלנו ודבורי העץ שחומדות בו.

מלמעלה, מהקורות הזקנות, משתלשלת שרשרת פלסטיק צבעונית קשיחה ומאממת, עליה עבדנו שעות ארוכות, בהשראתך וניצוחך, לפני שנים רבות, ונראית כאילו נעשתה אתמול.

**

השנה התווסף לסוכה פרוייקט שעמלת עליו על ערש דוי, ממש בחודשים האחרונים. גזירי נייר, הפעם מנויילנים, מסורת משפחתית של צורות מעוגולות וסימטריות, שהיו טרנדיות בתקופת הדינוזאורים.

לא השתמשנו בהם מאז.

אבל השנה "כולונו" ביחד, עם נטע ענת קטנה והגזירים על הדופן.

בכנות, לא שיא יצירתך. אבל יש לזה יופי אחר, ומגע ידייך.

**

ימים נוראים. כל כך הרבה "סימנים", זכרונות, מילים וטריגירים. זו היתה התקופה שלך, של תחילת שנה כמורה, של פריחת חצב, הסתיו לו ציפית, שליחת שנות טובות מושקעות, קרמבו, ארוחות משפחתיות בצרורות, עוגות דבש רטובות ונוזלות צוף, תקיעות של סבא, התפילות של אבידן, היורה, קישוט לסוכה, שמלת חג חדשה, טיול של ינאי.

**

וכל זכרון תרועה שכזה, עושה לי קוועצ' נעים כזה בפנוכו, שאנו חווים את זה יחד, שעיניי עינייך, שאת חצב החצוב בליבי.




____ קישור לפייס =

https://www.facebook.com/David.Nusan/posts/10158718667717618




6 views

Recent Posts

See All

ביי

 

Add More
אדמו"ר