שובו של דוד הכועס

גמילה.

שבוע בדיכאון.

''תעשו לי חיזוקים, זרקו לי מילים''

**

כילד, הרמתי בדלים של סיגריות מהרצפה והרחתי אותם בשקיקה. הדימוי של סיגריות היה לדרקון היורה אש, עבורי.

אבל אז אמא שראתה אותי בקצה העין, הזדעזעה ואמרה - 'איכס, זה היה בפה של מישהו' ואסרה עלי לגעת בזוהמה הזאת.

מאוחר יותר למדתי שגם ביצים של תרנגולת עברו תהליך דומה, רק מצד אחר.

כולנו. מע.

[תיקנתי היום את השירותים שלנו #פירוקלגורמים מסמל באופן אירוני את מצבי הכללי]

**

התיישרתי עם המודל המשפחתי של 'ילד טוב ירושלים', ואפילו עברתי את הצבא בגאון, ללא שאיפות בכלל(לבד הסנפת הטבק המסורתית ביום כיפור).

**

אבל בן אדם צריך להתבגר מתישהו, קצת לבעוט ולמרוד, רזיסטנס! ויוה לה פראנס!

גם אם זה בגיל 24.

אז עם קריסת המערכות הכללית, התנסתי.

אמרתי לעצמי - דוד, פעם אחת תעשה משו שהוא כיף אפילו שזה פוגע בך וקצת מעוות מוסרית. ואם על הדרך תזרוק בדל של סיגריה על הרצפה, אשריך!

אולי אפילו ילד קטן יזכה להריח מהטוב השרוף הזה.

באותם שנים לראות בן אדם משליך עטיפה על הרצפה, היה גורם לי לאבד את זה לגמרי.

הרמב"ם קורא לזה 'תשובת המשקל'. איזונים.

**

אז קניתי וגילגלתי, ופאקטים בדיוטי-פרי, ומרפסות תל אביביות, והופעות בכוכים שהמכונת עשן היא הקהל, וסיגריה של אחרי, ובהפסקה בין השיעורים על הגג של הבית ספר, וחרא רומני בשני יורו, וקופסה שמצאתי בבית מלון ליד הברית החדשה בווישנגטון, ולצאת בקור הנורא החוצה ולשקשק, ובפיסגה של עשרות קילומטרים, ושניה להירגע מהסטרס, וטבק אינדיאני אורגני, והתגנביות, וסיגר שחיתות עם הבן דוד, ושיחות נפש ורוח.

זה עם. זו תרבות.

זה מפגש.

מנוחה.



**

לצחוק לסרטן בפרצוף, לא לקחת את החיים יותר מידי ברצינות. קומזיץ קטן בכף היד. אשששש, מותר האדם.

ספר הג'ונגל.

דברים שגם היום אני סבבה איתם.

וזה בלי לדבר על העונג שהחומר הזה גורם למוח הקטן שלי. סיגריה, ליטרלי, עשתה לי היי, וגם היתה הזמנה למדיטציה אינטנסיבית, כשרציתי.

**

כשעברתי לגור עם החברה בניו-יורק היא אמרה שאני מסריח, ושהמסטיק לא באמת עוזר.

** על טעם וריח אין להתווכח.

אז עברתי לסיגריה אלקטרונית[VAPE], פחות מזיקה ולא מסריחה[אדים, ולא עשן]. וכך, ההתמכרות שלי למתוק ולניקוטין נפגשו. הצילווווו. וואו כמה טוב נגלה בפני.

אה. חוץ מהחודש הראשון שהשתעלתי וחשבתי שמכרו לי חתול בשק ושהריאות שלי יצאו החוצה.

אבל אחרי שהתרגלתי לעניין גיליתי את עולמם הנפלא של התפוח-מלפפון, ליצ'י-קולה, הבזיליקום-תות, ומה לא?! אמריקה…

**

מה שלא לקחתי בחשבון, שהסיגריות הבודדות שעישנתי[שלוש ביום, בערך] היו כאין וכאפס לזמינות, הנוחות והצמא למתוק שבאו לפתחי. מפה לשם נהינו חברים טובים מאוד, בבחינת 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך'.

**

גם עדיין חטאתי פה ושם באש והעשן, אבל לא באופן סדרתי.

כמה שנים עברו. ועם כל האהבה והכרת הטובה לטבק, לניקוטין, האווירה, האנשים והסיפורים - הספיק לי.

יש לי עניין לא קטן עם שליטה, והעובדה שיש חומר שקצת קובע לי את הסדר יום, חוץ מסוכר וקקאו, זה טו-מאצ' בשבילי.

כמה התנסויות של קריז, ומצוקת היעדר הביאו אותי להבנה שהקשר הזה מיצה את עצמו. THE STORY OF MY LIFE

**

ניסיתי להיגמל בתחילת הקורונה אבל נכשלתי, אחרי שלושה ימים. גם אז היה סיוט. הפעם עשיתי מסלול יותר מושכל והדרגתי, ואני כבר שבוע - OUT מניקוטין.

**

ואיך המרגש? אולי זו הצטרפות מקרים, אבל ממש על הפנים. זוועה. מזמן לא הרגשתי כל כך גרוע. רבתי עם כולם. משפחה. חברה. עבודה. כאילו מדובר בטו דו ליסט. ובעיקר רבתי עם עצמי.

אבל גם מעניין. דוד כועס ופחות שקול מהרגיל, שכותב תגובות מפגרות בפייס, וגם בחוץ, זה דוד שאני פחות מכיר, או כזה שנשאב מהעבר הרחוק. ונחמד להתנסות, אם כי מקווה שהוא יעזוב במהירות. אשתף בכל מיני מחשבות בהמשך. אבל בינתיים -

תעשו לי חיזוקים, זרקו לי מילים

ושיהיה בהצלחה

נתקעתי בוויפ עם טעם גויאבה נוראי



[היום הראשון לגמילה, לפני שבוע. מוסך-טבילה. שם עוד היה חיוך כנה]






57 views

Recent Posts

See All

 

Add More
אדמו"ר