כמנהגי בקודש, את חידוש הרישיון דחיתי לשנייה האחרונה. ואז נזכרתי לשבור במו ידיי את השמשה הקדמית של הרכב. סיפור אמיתי. ככה זה כשאתה מנסה להתקין דרדס על המראה.
אז אחרי שהרכב שוחרר מהמוסך הלכתי לרופא בנצרת שנתן את האישור שאני שפוי ובריא. בדרך, אחרי היציאה מהמנהרה ראיתי מפל נהדר ונסתר בקצה העין, ואמרתי לעצמי שאם יהיה זמן, נעצור שם בחזור.
אחרי שצלפתי בעפולה, עם נטייה קלה ימינה, עצרתי במה שהתברר כמפל ביוב. כי מי אמר שיופי צריך להריח טוב?
**
את הסופ''ש המשפחתי במצפה יריחו, 50 לדודה הנאווה, ניצלתי לגיחת בוקר לוואדי קלט. יציאה בחמש וחצי בבוקר מהוילה, לראות את הזריחה מעל ים המוות. מצפה שמיימי, בקצה ההתנחלות, רק אני דגל ישראל, ספסל צנוע, והמצלמה של צה''ל, שרים שירים לשמש והיום הקדוש. על כל מקרה שלא יבוא, הצטיידתי בפק''ל אקדח, גז מדמיע והלדרמן הצבעוני שלי. כשהגעתי לנקודת תצפית על המנזר הקסום, החצוב בסלע, שני בדואים וחמור קפצו עלי, למכור לי ממרכולתם. ועם כל אהבת האדם שלי, בשעה מוקדמת כזו של בוקר, לבד במדבר, פחד שצף את ליבי.
**
קריסמס חיפאי. מנמיך צפיות אחרי שנים של אור יקרות בניו יורק. אבל לחיפה יש את הקסם שלה, והמגפה לא עוצרת את המוני האדם שנוהרים למושבה הגרמנית לקבל קצת מרוח החג. וואדי ניסנס על כנסיותיו לא מפיל מהרגליים, אבל הבתים הערבים הישנים, אומנות הרחוב[בהנהגת המוסד המבורך 'בית הגפן' לדו קיום בעיר] והאורות הנוצצים מחממים את הלב. ואיכשהו השיא של הסיור היה בית הקפה המומלץ 'פאזל' והבעלים המאיר פנים שפינק אותנו בפונצ' לוהט וחזק וסיפורים אודות הטיל הפאלי העצום שנמצא בחצר, והחלק שלו במצעדי הגאווה בישראל. בגן הזיכרון השתעשענו על המתקנים וזכינו להערה סקסיסטית מילד בן מיעוטים, ששיחק עם חבריו לידנו. כשחזרנו לרכב, באחד מהרחובות החשוכים, זוג שיכורים על קטנוע מהמגזר כמעט דרסו אותנו ובלי משים זרקו בקבוק זכוכית ששבריו הגיעו לרגלנו.
**
אני מקבל הרבה צנינים ומבטים על האקדח. מאז שהשתחררתי מהצבא אנחנו ביחד. דרך תפקיד הקב''ט בישיבת הר עציון, ועד לעשרות טיולים וגיחות, בהן הוא השרה עלי תחושת ביטחון, גם אם שקרית. אני משתדל להימנע מהמחשבה שאני מסתובב עם כלי הרג. מי שמכיר אותי יודע שסה''כ אני אדם לבבי ונחמד, ועם כל המגניבות הקרבית, שהלמה הרבה יותר את שנות עלומיי, אני לא אוהב את השידוך הזה, ומשתדל להתייחס אליו כמו הגמרא שקוראת לו "תכשיט", בהקשר של טלטול בשבת.
**
קצת לפני הרצח המזעזע של אסתר הורגן אמרתי לעצמי, ביום בהיר אחד - איזה כיף זה הקורונה, כמעט ושכחנו את המצב המדיני המבאס שלנו. הסכמי שלום שיורדים כמו גשם של פלאפל. חזון אחרית הימים.
**
אחרי שאמא נפטרה, חיכיתי שיצילו אותנו. שחברים יחבקו, שהמשפחה תאמץ, שכל היקום יעטוף אותנו מעתה והלאה באור ואהבה. כעס מילא את הציפייה הנכזבת והנאיבית, ושוב נוכחתי שאני האחראי היחיד לשלומי, ובידי לעשות את המירב שאני מסוגל, למען האנשים היקרים לי. ההיסטוריה לימדה אותנו זאת שוב ושוב, כל הציונות קמה על רגלי הגישה הזו.
**
ראיתי משחק מילים שהעלה חיוך על פני - 'ובחרת בחיים? וחיית בבחירות!'
אז בחירות, שוב. אנשים צמאים לשינוי, ותולים הרבה תקוות בפתק וכמה נציגים, שיעשו את העבודה השחורה עבורנו, ונותנים להם להשתלט על השיח וסדר היום.
לא מעוניין. תודה.
הרבה יותר כיף להשתבלל באשליה שלי, שהשינוי הוא הבחירה לראות מי ביוב ולקרוא להם מפל, שאני בוחר בעצמי, כל יום מחדש,
להיות טוב
לראות טוב
למרות התכשיט
____ קישור לפייס -
Comments