'סליחה יש כאן מישהו?' אמר בקול חסר אונים. כבר מרחוק ראיתי אותו. פרט נוף בודד, הולך לאיטו, אה! ויש גם מקל. הו… הוא עיוור. מבוגר, הייתי נותן לו שישים פלוס, קרחת מפוארת ותיק על גבו.
'נראה לי שאיבדתי כיוון, תוכל לעזור לי?' 'אנחנו בווינגייט, משמאל היכל נוקיה, ומולנו יגאל אלון'. הנהג הוריד אותו במקום הלא נכון.
**
מסתבר שהוא מירושלים, מורה. למה? לכתב ברייל הוא אומר. ומה יש כאן בתל אביב? מועדון כזה לחרשים, אבל מה, פעם בשבוע באים חרשים שהם גם עיוורים. מבצע אחד פלוס אחד. לא פשוט, הלן קלר כזה. יש לו מתורגמנית, מתקשרת שעוזרת לו. אדם חביב ביותר. הוא אוחז בכידון ואנחנו מתקדמים. איך אומרים… הוא סומך עלי בעיניים עצומות. So funny
**
אנחנו הולכים יחדיו, הליכה של שלוש דקות מתארכת לרבע שעה. החיים מסובכים הוא אומר. הוא יודע. ה'עיוורים חרשים' דלעיל העלו שיח קצר על החושך, שהוא אויב מר לחירש. אין שפת סימנים, אין שפתיים. בחושך החירשים אילמים. וואו. לא חשבתי על זה.
**
נראה שהוא לא משהו בתור עיוור. מדרגה, רמזור. הופס! זהירות! אנשים מביטים בנו בלי לדפוק חשבון. רחמים מהולים בחיוך, אבל היי! אני כן רואה! ותאמת, האפשרות הממכרת הזאת, להתבונן באדם במבט פולש - גם אני חטאתי בה.
**
והנה הגענו לשדרות יד לבנים, 'לא אטריח אותך יותר'. רגע איך קוראים לך, 'שלום' הוא אומר. 'דוד' אני מחזיר.
'היה נעים להכיר' חותם את המפגש ודרכנו נפרדות. שלום ממשיך בחשבו שאני גם המשכתי לדרכי, אבל אני עומד שם דומם, מלווה אותו במבטי, מזגזג מצד אחד של המדרכה לקיר שבצד השני. 'פח משמאלך', לוחש לו, 'ענףףףף!'. ובאופן מוזר, דאגת אם לגוזל שעופף מקוננת בי. אני מרים את המשקפי שמש ומנגב את עייני.
שלום, איש חביב.