למי לא נשבר הלב? לי למשל, נשבר בכיתה ד'. המורה למדעים, רותי, חילקה אפרוחים במסגרת שיעור על 'החתמה'. תמיד רציתי נחש, אבל אמא ואבא לא היו בעניין. מעניין למה. מכל מקום, בבית שמגדלים שניצלים, אין סיבה שלא יהיה אפרוח, אז לקחתי אחד.
**
אבל כדרכם של אפרוחים, סטטיסטיקה וחוסר ידע משווע באיך להיות תרנגולת, האפרוח גסס במהירות. לא התייעצנו עם רב מקובל, אבל החלטנו לקרוא לו 'כח', שישרוד. אמא נשארה עם כח כל הבוקר, אבל כשחזרתי, לא היה לה כבר.קברנו אותו מתחת לחצר, ליד המדורה של ל"ג בעומר, כשהדמעות שלי זולגות ככיבוי צופים מבולבל .
**
זה מצחיק, כי אני מאוד רגיש. אבל גם לא. למשל, אם אני לא רוצה, אי אפשר לדגדג אותי. ידידה שלי אמרה לי שאני פסיכופת, סתם ככה, ביום בהיר אחד. אז עשיתי ויקפדיה, ושש מתוך השבע הגדרות התאימו בול[מספיק שלוש כדי להחשב מן המניין]. אליז אומרת שאני צריך ללכת לפסיכולוג, בלי קשר, אבל בויקפדיה גם כתוב שפסיכופתים לא חושבים שהמצב שלהם מצריך טיפול, אז סירבתי.
**
כל שנות התיכון שלי כתבו לי בתעודה שאני מציק. וואלה נכון. למדתי לפרק את העט עיפרון של שי בחמש שניות, לתומר החבאתי את המשקפיים כל הפסקה, ואת אוריה הייתי מעיר עם מפזר חום. אבל הכי כיף היה עם פיני, ללחוץ לו בדיוק על הנקודה, עד שהוא מתפוצץ.
**
ואני ממש טוב בלמצוא נקודות של אנשים. לעמוד על טיבם, להוציא אותם מדעתם, או להרגיש קרוב, קרוב מאוד. לקח לי זמן להבין את זה. עדיין לוקח לי זמן, גם להם. מעולם לא הייתי fast food. אבל מציק אני פחות. טיפה.
**
מיכל ביקשה שאעביר שיעור. היא גם ביקשה שאשלים מניין ושאקרא בתורה, אבל אני כבר לא כזה. לשיעור הסכמתי, וקצת יותר משנה אחרי הדבר תורה הראשון שלי באנגלית, בסדר ט"ו בשבט עם קבוצת הכדורעף חופים של חוף גורדון, נשאתי דבר תורה נוסף , הפעם בברוקלין, בבית כנסת השכונתי שלנו.
**
אנשים אומרים שיש לי עיניים טובות וארט גרין אמר שאני עניו. ומצד אחד אני מבין, ומצד שני כל כך לא. צניעות זה לא גן חזק במשפחת ינאי, ועניים זה סבבה, אבל אני בכלל טיפוס של אף.
**
כששואלים אותי מה אני רוצה להיות, אני משיב בלי להסס - 'משיח!'. כמו איזה ילד קטן עם חלום להיות ראש ממשלה, רק שהוא כבר גדול. אבל אם נהיה כנים, משיח הרבה יותר זורם מהמשרה הנ"ל. לא מזמן שמעתי שיעור של הרב ביק על צביעות(עצמית) כתכונה הכרחית בעבודת המידות. 'תהיה אתה השינוי', אז למה לא משיח?
**
בכיתה ו' אמרתי לעצמי שלא אתחתן לעולם. פיכס. בנות. כשסיימתי את הצבא רציתי שזה יקרה מיד, וזה באמת כמעט קרה, רחמנא ליצלן. בצאתי מבית המדרש לתל אביב קבעתי את 28 כיעד ריאלי שיאפשר לי להתפרע קצת לפני. היום, כ"ו שבט. אני סוף סוף בן עשרים ושמונה, כמניין 'כח', ולא מבין על מה כל הסיפור הזה נסוב.
**
הרבה שנים כעסתי על עצמי, שאני לא בסדר, ששום דבר לא בסדר. ב"ה זה מאחורי. חשבתי שכשאשלים עם מי שאני, אז לא יהיה יותר 'דאון'. אבל הנפש בשלה, אפילו שאני אוהב אותה, מרקדת לה ברצוא ושוב.
**
הלב שלי כבר לא נשבר. פעם חשבתי שזה חסמים ועידן רייכל התנגן לי בראש עם 'לא לפחד להתאהב שישבר הלב, לא לפחד בדרך לאבד'. היום אני מספר לעצמי ששחררתי. אליז אומרת שכל ההצגות האלו קבורות איפשהו, ושכן יש לי לב.
**
ארט גרין גם אמר שיש לי דברים חשובים לומר, אבל הוא עוד לא שמע אותם. וכנראה שהקב"ה מסכים איתו, למה קול תורי לא נשמע בארצנו. הפוסט הארוך הזה למשל.
**
מנהג נהוג לאחל בימי הולדת ברכות, ואני, שמספר לעצמי ששחררתי, מעדיף להודות, עלי, עליכם, עליו, על עוד שנה של חסד שזכיתי לה. קטונתי. יונתן רזאל. איפה אתה? וזה לא שאני לבד בסירה הזאת, אנשים הבינו שזה לא במקום להסתכל בחצי הכוס הריקה, אז החליפו את האיחולים ב'שתמשיך'.
**
כל פעם שאני הולך למסעדה אני מחפש מנה שלא אכלתי בחיים, עזובתי אם זה לא נשמע טעים. חדש זה טעים. נקודה. אבל בחיים באופן כללי, לא יודע אם אני ב'שתמשיך' או בכת המהפכנית, למרות שממש בא לי על השניה.
**
בסופו של דבר קדוש עושה מה בראש שלו, ומה שנותר לי לעשות זה לפתוח מפרשים ולראות לאן האוניה שטה. נכון, החלום שלי להיות מאבטח בצים, עוד לא קרם אור וגידים, אבל 'ספינותיה', כאמור, זה בכל אתר ואתר, לא?