וידם אהרן - הרב שלי עכשיו הוא מלאך


דברים שכתבתי בזמנו, השבוע, לפני שלוש שנים, ערוכים עם תוספות. המגדלור של חיי

לפעמים נדמה שיש מלאכים שמתהלכים בינינו, מצניעים את כנפיהם תחת לבגדים, מחכים להזדמנות לעוף בחזרה לשמיים. בישיבה התיכונית שלי לימד המורה איגור, מורה למחשבים(רוסי אוריגינל וחילוני) שכולם אהבו. מסוג המורים שעושים עליהם סרטי בית ספר אמריקאים – אדם שהוא פשוט 'טוב צרוף', מקור השראה ומעוף. רק התבוננות קטנה, וכבר התעורר בך משהו מהצפייה בו. ראש הישיבה דאז כינה אותו 'המלאך איגור', זה לא היה נתון לויכוח – כולם הכירו בכך. אבל את הסיפור הזה, אשמור להזדמנות אחרת . כשהודיעו במפתיע על פטירתו של הרב(81), חשבתי לעצמי – איך זה יתכן?! הרי מלאכים[1] לא מתים!אינני מתיימר להציג כאן את דמותו של מורי ורבי זצ"ל; ראשית - אני רק דוד, שנית – בכלל אין המשימה הזו אפשרית. אני לא רוצה לכתוב בסגנון הספדי, מנוסח היטב שמורכב בעיקר מן המילים – גדול, גאון, ספרא וסייפא, חיבור בין עולמות וכו'. הדברים ידועים ונאמרו על ידי אחרים חזור ושנו, כדרכם של גדולי ישראל שנאספו אל אבותם. אביא כאן מעט מזעיר, בעיקר דברים שנראה לי שביכולתי, בנימי יותר אישית – להוסיף בהם. במהלך שבע שנות לימודי בישיבה מעולם לא העזתי 'לבוא אל המלך'. חרה לי כשראיתי שבו"שים[3] מחללים את הכס הקדוש ובאים כבני בית ומדברים עם הוד קדושתו כאילו היה איתם יחד בגן[4]. תמיד רציתי שתהיה לי איזו 'שאלה שווה', כזו שמצדיקה פניה ל'בג"ץ'. אבל אני, זה שמעולם לא העביר טיש בלי לפתוח את פיו הגדול, זה שלא עובר משפט אחד בשיעור בלי שהוא מעיר הערה, לעיתים חצופה – החרשתי. אבל מה, זכור אני שבשיעור ב' ישבתי במקום ממש מול הרב, וכל פעם שהרמתי את הראש בביטול מן הגמ' מיד אחזתני אורה. איזה נוף מקסים נשקף ממקומי, איזה מחזה נשגב. פתאום החלונות הקטנים והצרים כבר לא כל כך קטנים, פתאום החמימות והמחנק של מאות אנשים במקום סגור כבר לא כאלו מעיקים. ** לא הגעתי לספסלי בית המדרש מן האליטה של הישיבות התיכוניות. בכל הנוגע להתקדמות ולהתאמת הבחורים החדשים נוקטת הישיבה בשיטת - 'צלילה במים עמוקים'. וכשאני אומר מים עמוקים אני מדבר על סינית. כאילו שהחומר לא מספיק קשה, גילו המופלג של הרב, קצב הדיבור והמבטא המיוחד גרמו למשימה להיראות בלתי אפשרית. לא הבנו את הרב, פשט! במישור הדיבור, מילים, משפטים – כלום! מה הוא אומר?! ואז, כאילו בשביל לסובב את החרב בהרוג המפרפר, מצטט הרב איזה משפט משיר אנגלי בן 300 שנה ואתה בכלל רוצה לקבור את עצמך. רבים נפלו חללים. ברצינות. אבל אני לא אמרתי נואש, וכך, עקב בצד אגודל, לאחר כשנה של יריקת דם, הגיע יום בהיר אחד, ולמרבה הפתעתי – הבנתי את השיעור הכללי על בוריו. איזה עונג צרוף, עד היום אני זוכר את התחושה[5]. לא שמאז זה הפך להיות משחק ילדים. מורכבות זה השם השני של הרב, ובשביל לקלוט את דבריו צריכים להיות מרוכזים כאילו היית תצפיתנית על הגבול ואנליסט באותה פעימה– לא לאבד שניה ולהשקיעה את מירב המחשבה. זה היה שווה כל רגע. בלשון החסידות יש ביטוי – 'שלא במדרגה כלל', אין בידי להסביר זאת. אני מכיר שלל רבנים ואנשי רוח, אבל משהו מיוחד כמו הרב ליכטנשטיין – לא ראיתי מעולם[6]. ** אז מה זה להיות הרב ליכטנשטיין[7]? זה לקחת לכל שיעור את בוקסת הגמרות והרמב"ם שלך כאילו היית חייל צעיר ימים והמשא הוא קליפת השום, זה להתפלל לשידוך של תלמיד במשך שנים, זו זעקת ה'תקיעה' בראש השנה, שהרבה יותר משמעותית מהשופר עצמו, זה לשאול שאלה בפאנל כשהיא מחולקת לשלושה חלקים ותשעה סעיפים, זה לא לאבד את הסבלנות כשבמשך שעתיים וחצי של שיעור זבוב מטריד אותך, זה לתת לזוג צעיר לשבת ביחד מקדימה ברכב,זה לרחף במהירות שקשה לשער – סתם ככה כי חבל ללכת לאט, זו יכולת ניסוח וסדר מדהימים שבאים עם חשש לכתוב ספרים – שמא לא יובנו נכון, זה ידיים כבירות, זה לחכות בתור בחדר אוכל, זה להעביר שיעור עד אמצע הלילה ביום כיפור, זה לשחק כדורסל עם התלמידים, זו הקריאה המסורתית של הפטרת תענית ציבור, זה ה'תוספות ראש', זה בריסק, זה לתאר את אותה מילה בעשר מילים אחרות, זה לעשות שיעור על כותרת של דף מקורות, זה פאות לחיים וסטייל אופנתי חדש, אלו היבבות של יום כיפור, זו ההתקלה הידועה בדמות 'תאמר!', זה מוצ"ש של רבנו ת"ם, זה שיעורים באורך של מרתון, זה החשש שאתה כבר לא רלוונטי, זה ד"ר לספרות שלמד בהרווארד, זה לקרוא רמב"ם מתחת לסמיכה בגיל שמונה, זה לספר לתלמידים בקידוש שעבדת על מידת הכעס בגיל ינקות[8], זה מהר"ם חאלווה ראבי"ה וראב"ן , זה להרים את הקול בשיעור כללי ולהעיר עשרות תלמידים, זה מצד אחד ומצד שני, זה להסתובב לקריאת 'אהרן, מה השעה?!' שהופנתה לתלמיד ולענות בשאר רוח, זה רב בלי זקן רחמנא ליצלן[9], זה ללמוד עם הנכדים והנכדות בבית מדרש, זה להירדם על הגמרא, זה להיות מוקד עליה לרגל, זה להיות מתון, זה ליפול ולקום, זה כתב יד משורבט ועקום, זה החיוך והתקיפות, זה לכעוס כשתלמידים עומדים כשאתה עובר לידם, זה הקרוקס השחורים, זה ה'פילאי פלואים' ו'הוקוס פוקוס', זה עציץ נקוב ושאר סוגיות קצה בתלמוד, זה סלב מסוג אחר, זה להושיט יד לילד קטן ולהתייבש, זה אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה, זה זיכרון מדהים, זו ההילה שסובבת אותך, זה חתן פרס ישראל, זה לחיצת יד בערב שבת, זה להיות בשותפות מעוררת הערצה וכמעט חסרת תקדים בראשות הישיבה במשך עשרות שנים, זה 'הרוב'[הגרי"ד], זה להרים זבל משבילי הישיבה, זה ידיעה ועומק בתורה – ישר והפוך, זה שמירה על הלבוש המסורתי לצד חדשנות מעוררת פליאה, זה הויכוח ההיסטורי על קניבליזם, זו תורת ההסדר, זה עלייה לארץ[הרב ויתר על מעמד אדיר בארה"ב], זה הרב משה, הרבנית אסתי, זה טובה, זה אנחנו – תלמידך. **

אפשר להמשיך עוד עד אין קץ, אשמח אם תעזרו לי ותוסיפו משלכם. אקנח בסיפור אחרון,בזמנו, יצא לי להתחזן שחרית בשבת ראש חודש, עם ההלל שאני כה אוהב לזמר. כל הרבנים נוכחים[10], ההתרגשות רבה וב"ה ה' הצליח שירתי. כשהוצאתי את הספר תורה הפתיע אותי הרב בשתי נשיקות עם טליתו – אחת את הספר ואחת אותי. חבר אמר שהרב התבלבל, אני רוצה לחשוב שלא.

'אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו' – ת"ח שנפטר בגיל מופלג, אחרי שהרביץ כל כך הרבה תורה וחינך דורות של תלמידים[11] – זה לא דבר עצוב. הרב נטע את כל הזרעים לרגע שהוא ילך[12], וזו חלק מגדלותו. יקח ללב זמן להבין זאת, ולדמעות ותחושת ההעדר יש מקום.

להתראות רבי.

**

[תוספת מפוסט אחר שכתבתי]

זיכרון בניגוד לרבנו, אינו הצד החזק שלי. מזל שאני כותב דברים - אחרת כלל לא הייתי יודע עוד כמה שנים שבכלל למדתי משהו מרבנו. יש לי שלל סיכומי שיעורים ושיחות אבל מקומם אינו בפייס. אביא לקראת סיום, לקט קצר של סיפורים וציטטות שהעלתי על הכתב במשך השנים[למי שמעוניין להכיר את הרב יותר יש שני ספרים מעולים - הראשון 'באור פניך יהלכון'(סיכמתי לפני כמה שנים את הספר למי שחפץ אוכל לשלוח) והשני - 'מבקשי פניך' עם הרב סבתו[היום יש גם עוד כמה ספרים, יותר תורניים]. כמו כן מסתובבת חוברת ציטטות של הרב במגוון נושאים- גם אוצר בלום]


**

"הבגדים עשו אותנו אנשים, ניזהר שלא יעשו אותנו קולבים"

**

"חז"ל קושרים בין טומאה לתלמוד תורה, אדם כי ימות באוהל – אהלה של תורה. יש טומאת מגע, ויש טומאת משא. וכך גם שני דרכים ללימוד – יש לימוד של נגיעה, ויש לימוד של משא"

**

"אנחנו לא מבינים איזה אוצר יש לנו. דמיינו לעצמכם שבחדר ליד ביל גייץ' ווורן באפט יושבים להם, מדסקסים. מי לא ילך, מי לא ירא. ולנו, תחת ידינו, אוצר שאין שני לו! גנזיו של מלך מלכי המלכים! ומה עושים אנו בשביל זאת?! "

**

לא הרגשתי שיש לי את הכלים והיכולת להביע עמדה. אין לי את מספר הטלפון של הקב"ה כפי שיש לאחרים. אני חונכתי על ברכי דברי התלמוד על בלעם: כיצד אמר על עצמו שהוא 'יודע דעת עליון', אם את דעת הבהמה שלו הוא לא יודע, כיצד אפוא יתכן שידע דעת עליון?

נספחים;

הרב גורדין הוסיף בסרוגים כמה נחמדים. נצרף כאן, שיהיה.

**

נסענו עם הרב לטיול, סיפר הרב שרייבר, באחת העצירות ירדו כל התלמידים מהאוטובוס ורק הרב בושש לרדת. עליתי לבדוק מה קרה. הנחתי שהרב שקוע באמצע סוגיא, ולא שם לב שכולם כבר ירדו. כשעליתי לאוטובוס לא מצאתי את הרב. רק אחרי כמה שניות ראיתי דמות מתכופפת מתחת לספסלי האוטובוס. רבינו.'אפשר לעזור לרב? מה הלך לאיבוד?' הצעתי את עזרתי. 'לא איבדתי דבר', השיב הרב. 'כשירדתי מהאוטובוס רטן באזני הנהג: 'איזה טינופת השאירו כאן התלמידים, עכשיו אצטרך לנקות הכל בעצמי". 'הוא צדק', הסביר הרב, 'אמרתי לו שלא ידאג. אלו התלמידים שלי, אני אנקה את הפסולת שהם השאירו'. אמר ועשה.

* * *

פעם התעכב הרב בדרכו לשיעור', סיפר הרב מרדכי פרידמן, 'יצאתי מהכיתה לחפש את הרב. לפתע ראיתי מחזה סוריאליסטי. מברז המים הקרים שנמצא במבואה משתרך תור ארוך של ילדים קטנים בדרכם לבית הספר. ילדים חמודים שעומדים בשקט ומחכים לתורם. בסוף התור מחכה בסבלנות לתורו אדם גבוה ומרשים. רבינו.

* * *

בישיבה לומדים מזה שנים קבוצת בחורים בתכנית בשם 'דרכנו', בחורים מתוקים בעלי צרכים מיוחדים. במסיבת הסיום שלהם שאל אחד הבחורים את הרב מה ההבדל בין מנהג להלכה. 'תמהתי', סיפר הרב משה טרגין, 'איך יסביר גדול הדור שאלה כזאת עמוקה לבחור מ'דרכנו'?'.הרב חייך. 'אתם מכירים כדורסל?', שאל את הבחורים. 'בוודאי'. 'ובייסבול אתם גם מכירים?', 'בוודאי', השיבו שוב. 'מצויין', אמר הרב, 'בכדורסל יש כללים קבועים בכל מקום. הגודל של המגרש, הגובה של הסל, המיקום של הקשת יהיו תמיד באותו גודל ובאותו מקום. בבייסבול לעומת זאת המיקום משתנה. בניו יורק העמוד נמצא בצד הזה ובבוסטון העמוד בצד ההוא'.'הלכה זה כמו כדורסל', הסביר הרב, 'בכל מקום זה אותו דבר. מנהג זה כמו בייסבול. בכל קהילה העמוד נמצא במקום אחר'.

***

טעימה מהספר המופתי של הרב - 'באור פניך יהלכון';

רגיל אני לצטט בהקשר של תוכנית ה'הסדר', מדברת בחריפות רבה על אדם העוסק רק בתורה ולא בגמילות חסדים: "דומה כמי שאין לו א-לוה!". מעבר לתלמוד תורה - ערך עיקרי ומרכזי - ישנם תחומי חיים נוספים הטעונים טיפול. בוודאי שיש להתייחס ליצירתה ולקיומה של חברה בריאה וצודקת כחסד במובן הרחב, על דרך הפסוק "עולם חסד יבנה" (תהילים פ"ט, ג) - ותובנה זו גם היא באופן מובהק השקפה דתית מודרנית

**

העמדה הדתית המודרנית, עמדת האורתודוקסיה המרכזית, היא מזג לא פחות מאידיאולוגיה, דרך של תחושה, לא פחות מסגנון חיים. ממהותה של המרכזיות היא, להסתייג מגישות פשטניות וחד-צדדיות. משוקעת בה החתירה לקראת מפגש מקיף עם המציאות על מורכבותה, ובמסגרת אותו מפגש - השאיפה לאחדות המתרוממת מעבר לריבוי הגוונים

**

"הדבר תלוי בנו. אם רק נשאבים לתוך המערכת, ועושים פשרות מתוך כניעה לנסיבות, המצב הוא אכן בדיעבד. אך אם עמדתנו נובעת ממחויבות עשירה, משמעותית, עמוקה ומקיפה, אם היא צומחת מן המתח הדיאלקטי של הניסיון להתייחס למגוון המלא של יעדים רוחניים העומדים מולנו, אם היא מהווה נדבך בבניית ההשקפה והמציאות של הציבור שלנו בעומק ובהיקף - הרי שהמצב הוא לכתחילה מכל הבחינות. ועל ההולכים בדרך זו יש לקרוא את הפסוק: "ילכו מחיל אל חיל יֵראה אל א-להים בציון" (תהילים פ"ד, ח). "

הערות שוליים;

[1]

"א"ל הכי א"ר יוחנן מאי דכתיב (מלאכי ב) כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא אם דומה הרב למלאך ה' יבקשו תורה מפיו ואם לאו אל יבקשו תורה מפיו " (מו"ק יז.)

[3]

נערי כיתה י"ב שמבקרים ובודקים ישיבות

[4]

לבושתי, פעם אחת דיברתי עם הרב. זה היה בפורים, אני כבר הייתי מבושם(+) והרב בדרשתו המסורתית צחק על העניבה של הרב בזק – עליה היה מצויר דגל ארה"ב. הרב 'נזף' בתלמידים הישראלים שלא כיבדו בשבת זכור אף לא לרב ישראלי[מובהק] אחד באחד מן הכיבודים מהמכירה הפומבית. ה'חוצניקים' זכו בכל הקופה. כך גם הסביר את עניבתו של הרב בזק – ניסיון טראגי ונוגע ללב לזכות גם בנתח מן הצלחת. במהלך הריקודים ניגשתי אל הרב והסברתי לו, תוך כדי שאני ממרר בבכי שרצינו לכבד את הרב בזק אבל בכסף שאספנו הוגרל הרב של הכיתה השיעורית השניה, הרב ביק. את תשובת הרב אינני זוכר. היום, התברר שהסיפור חוזר על עצמו – הרבה בחורים פנו אל הרב בפורים, בבחינת 'המלך בשדה', ויושט המלך את השרביט וכו'...

[5]

ובאותה העת, יותר משנהניתי מהתוכן נהניתי מעצם ההבנה

[6]

אני לא מדבר על גדלות בתורה, אני מדבר על אישיות, על השראה. לא יודע.

[7]

הבהרה; הכרתי את הרב ליכטנשטיין רק לעת זקנותו. זקנה שהלמה את בעליה. מן חמידות שכזו לצד הנשגבות, דבר שלטענת אבי לא היה בזמנו. כמאמר הגמ' בשבת קנב. – "תניא רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין חכמה נתוספת בהם שנאמר (איוב יב) בישישים חכמה ואורך ימים תבונה ועמי הארץ כל זמן שמזקינין טפשות נתוספת בהן שנאמר (איוב יב) מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים יקח"[8]

כולם צחקו שלא נותר ממנה דבר אחרי שהתעסקה עימו

[9]

ידוע בקרב התלמידים הסיפור אודות הש.ג שחשב שהרב ליכטנשטיין הוא הנהג של התלמיד מגודל הזקן שישב לצידו, וביקש ממנו לחכות בחוץ.

[10]

כמורא בשר ודם וכו'...

[11]

אל תקרי תלמודו אלא תלמידו. אני למשל דור שני לתלמידי הרב.

[12]

מינוי ראשי הישיבה מחליפים בחייו, למשל אחרי מות קדושים, וגו'

#הספד #אהרוןליכטנשטיין #ישיבתהרעציון #תורה

11 views

 

Add More
אדמו"ר