הצוק של חוף שפיים, סעודה שלישית, רק שלושתנו. הפרלמנט. אני, אמא וקדוש.
תפוח שחיכה הרבה זמן בתיק ודוריטוס חמוץ מתוק, כמעט כמו הנוף.
התפללנו מנחה ולאחריה שרתי את השיר שאת אוהבת לזמן הקסום הזה, ובסוף המזמור טמון פסוק סתום שטרד את מחשבותיי - 'אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי'.
אריה רודף אחרי - סבבה, אבל מה ל'טוב וחסד' ולרדיפה?
**
אני לא אוהב לרוץ באופן מיוחד, לא מאלו. אבל עכשיו כשבגורדון הורידו את רשתות הכדורעף, אין לי ברירה וההליכון בבית עובד שעות נוספות, לצד 'TWIN PEAKS' הקלאסית והנהדרת. אבל את מנת הים שלי אני צריך. מלח מים מלח מים. לוריד
**
בפסח ישלנו את כל הקטע של החיפזון, הבריחה ממצרים והמצות שלא הספיקו לתפוח, אבל זו לא גאולה של 'פאן'. בעתיד, כך אומרים, תהיה גאולה של סטלנים, 'איש תחת גפנו' כזה
**
מעל המיטה של אמא היה שלט - 'לנשום', נראלי עוד לפני שנאלצה להשתמש בבלוני ומחוללי חמצן. as an idea. וכשוחחנו, מול השקיעה המפעימה, שמחנו ביחד שאת לא חלק מההזייה הזו. רק המחשבה על כך, מרעידה אותי. ליבי מתמלה חמלה על החולים ומשפחותיהם שנמצאים שם, בקבוצת הסיכון הנוראה הזו, כאילו לא די להם במה שגזר עליהם הגורל גם כך
**
אנחנו משתמשים בהם כמגן אנושי לשאננות - 'אני אהיה בסדר', הסכנה ממני והלאה. אבל יש כאן גם מגן אנושי לאנושיות שלנו ופתח לחשש המוצדק וההכרה שאנחנו רגעיים
**
בסיישנים של הריברסינג בסיני התרחשו כל מיני דברים נפלאים. לא רחוק מהגבול, 40 דקות במונית ו100בעבור לירות מצריות מצוי חוף שומם וקסום עם בקתות צנועות, זולות(ZULOT) וכלבים משוטטים. הגענו בדיוק לזריחה משגעת על הים ואחרי שהתמקמנו בחדרים - מיד נחתנו לשיעור יוגה בדגש נשימתי ולאחריו ארוחת בוקר מקומית בדגש על 'פול'
**
ככה שלושה ימים, בוקר צהריים וערב - 4/5 יחידות כל יום, בין שעה לשלוש, עמוסות פיזית ורגשית. נשימה מעגלית היא לא דבר פשוט, שלא לומר - מפרך. קערות טיבטיות, מתיחות, מדיטציה, קרבות מבטים, ריקודים, שיחות נפש, מסאז'ים ותמיד במרכז - להוציא ולהכניס, להוציא ולהכניס. מהר, עמוק. חלק מהפעילויות הנ"ל, לפחות עבורי, דרשו הרבה ויתורים וסבלנות
**
'ניקוי רעשים'. קשה לשים לב, לקושי של האחר, לשלי, לכל פרח שנמצא בחוץ, לקסם הדיבור שבו מילים וקולות יוצאים מפי ומעניקות משמעות ותוכן, לשמים הכחולים. אז אנחנו מתרגלים, עוברים לטייס אוטומטי. המעבר לנשימה תודעתית - מרתק, פתאום לשים לב לאחד הדברים הגנריים בחיינו, להעצים אותו, לתדלק את הגוף בחמצן בצורה שהוא לא מכיר. לבחור לנשום
**
אני לא סוכן מכירות, ובטח שלא מומחה בתחום. אני גם לא קורא לצבוא על סדנאות כגון דא, כמו שאינני חושב שהניסיון שלי בעולם התוכן היהודי, יש בו מזור לכל האנושות. רק משתף, ואולי מציע לשים לב. לנשום תמיד כדאי
**
אקסטזה, רעידות, נימולים. דברים שחוויתי בעבר בהתנסויות רוחניות וגופניות שונות. אמנם העוצמה היתה אחרת בעקבות האינטנסיביות של הסדנה, אווירת "הציבור" הכמעט בית מדרשית והתמיכה הטיפולית המנוסה והמקצועית. אבל נותר דבר אחד שאליו לא הייתי מוכן כלל
**
אני לא בוכה הרבה, פה ושם בסרטים בקצה העין, כמו כולם. התרגשות לפעמים. בקטנה.
בכי מטלטל כמו בהלוויה שלך, לא חוויתי מעולם. נו שויין, הגיוני סה"כ.
זעקה שבוקעת מעומק הלב, שלא מאפשרת כמעט לנשום, שממשיכה וממשיכה וממשיכה לצד גשם של דמעות. בהתחלה דאגתי טיפה, מה לא בסדר איתי, הרי בנתב"ג כשנחתתי והתבשרתי בבשורה המרה, עצב שטף אותי, אבל שום בכי לא נראה באופק. הייתי מוכן לזה, סיפרתי לעצמי.אבל איכשהו, במפגש בהושעיה, האחרון, בבית הקברות - הכל נפרץ
**
והנה בסיני, שנה ומשו אחרי, ביומולדת 30 שלי, בסדנה האחרונה לפני שהתפזרנו - אותו דבר. כלום לא עצוב, הכל כרגיל, ועדיין - בכי תמרורים, שוב, crying out loud. פלט לא מובן, לא נשלט, חסר "סיבה", כביכול - "גופני" נטו.זה נראה לי מיותר לנסות להתחקות ולהסביר את מה שהתרחש שם, מה גם שזה שלי. אם כי לכל אורך הסדנה היו אנשים שסיימו בצחוק מתפרע, או בכי משוגע, ואני כהרגלי - הרמתי גבה נסתרת.
עד ש
**
היום להיות מפורסם זה תפקיד מחייב, ישלך סוכן, אמרגן, מנהל אישי, צריך לשמור אותך למעלה, בכותרות, אחרת - תעלם. באזזזזז, להזין את הפולואורז, והסאבסקרייב.ולפעמים באלי, להיות חלק מזה, כמו המ"מ שלי, שהתחתן עם בר זומר, ועכשיו מסתחבק עם אסי עזר וסרג'יו רוברטו. פגשתי אותו לפני שבועיים בת''א, יושב בבית קפה ואחר כך ראיתי את זה בסטורי. היה בשוק מהלוק הכללי ובעיקר מהתיק הורוד - 'אתה בסדר אחי?'
**
לא יודע. הבעיטה שנתן לי כשתפס אותי ישן בשמירה כבר לא כואבת. אבל מעבודה של בטלן בשיקום עצמי, ברגיל, הפכתי לעובד חיוני. לא באלי על זה. אודה ואבוש. להיות עם מסכה, משקפי מגן, למדוד חום לאנשים עם אקדח מוזר ולעמוד על המשמר בעת משבר. אני חיים קלים רציתי.אתמול לפני העבודה בדקתי לעצמי חום, לשם שינוי. המד הראה 41 מעלות. יששששש, כאילו WTF, בדקתי שוב - 36.3. אוף הולכים לעבוד. חוסר חשק מפחיד בתוך יומיים של דיכי
**
באופן כללי ישלי אופי של בורח. כנראה גם מהכבוד, לפעמים גם מ'טוב'.
אבל הטוב ממשיך להגיע, בכל מיני צורות ודרכים מפתיעות, רודף אותי כל ימי חיי
**
ואולי השנה פסח יהיה לי לגאולה ניחוחה, איש תחת הסגרו. פחות רדיפה אקטיבית שכל כך מאפיינית את חיינו מצד אחד ויותר סכיזופרניה, לצערנו, מהצד השני. ולמה לא, בעצם, לחבק את העוצר, בלית ברירה
ולנשום,
דוד,
לנשום