מחלת לב.
כמה שעות לפני כן כרמל מתקשרת אלי. אני כולי - "בוקר טוב עולם", עפוץ ופצוץ ממשמרת לילה, עדיין במיטה.
"לדנבר יש התקף, יכול לבוא איתי?"
בטח שבטח. אני זורק על עצמי משו, ובלי צחצוח שיניים ובלי "ארוחת בוקר" אנחנו יוצאים לדרך.
דנבר אומלל מאחור, נושם בכבדות.
מדובר בחתול גזעי, אצילי ויפהפה, בעל צבעי שמנת ואפור ונעים למגע כמו פלומה של אפרוח. איפה הקאצ'? החתול עבר התעללות, וכנראה הורעל בבית הקודם שלו, עד שהגיע למקלט לחתולים מוכים.
**
החודשים הראשונים עם עמיעד וכרמל היו קשוחים. אם לא באת לו בטוב - חטפת כאפה, והיד של כרמל תעיד על כך. אבל נראה שדנבר יצא מזה, ואפילו נהיה חיוני וחלק אינטגרלי מהשבט הנוסני הצפוני, חבר נאמן לכרמל, בזמן שעמיעד בצבא. או כמו שאבא הרבה לומר - "דנבר הוא ידיד ורע", כשהוא מתבלבל בין דנבר הדינוזאור האחרון לבין "דלפי הוא ידיד ורע", של החינוכית. אבל כרגיל אבא טעה, ובכלל מדובר על 'דנבר' מבית הנייר.
**
מוקדם יותר באותו יום קבענו זמן איכות של אח ואחות. והנה קיימנו זאת הלכה למעשה. פארטי משוגעת בקליניקה בקריות. אפילו השמש מפרגנת בשקיעה שצבעה את הר הכרמל בסגול מטאלי.
בדיקות שגוררות בדיקות נוספות, חברותא כיפית על פרשת השבוע, וחשבון מפלצתי לקליניק למביאים אותנו לטוויסט המבאס שמה שנדמה כהרעלה, מסתבר כנראה מחלת לב כרונית, שאופיינית לגזע. מסתבר שלחתולים יש לב, אחרי הכל.
חזרנו הביתה מבואסים, עם תרופות ותקווה קטנה בלב.
**
הצעתי לכרמל שאשן אצלה, אבל כרמל כרגיל - סתום ת'פה. הרוג מעייפות, צנחתי, שוב, למיטה שעזבתי בחיפזון. לא עוברת שעה ואבא מעיר אותי - דנבר מת. הולכים לכרמל.
אבל כשהגענו - נס! דנבר חיי. רק עוד התקף.
אין הרבה מה מה לעשות, אמר הדוקטור בטלפון.
הפעם התעקשתי וישנתי אצל האחות.
**
הלילה עבר בשלום, השבוע משתלם לו, ודנבר חוזר לעצמו. תשע נשמות אמרנו?
בשבת המשפחתית עשינו חילופי דירות ואני ודנבר בילינו שבת קסומה זה בזרועות זה. הוא עלה על המיטה, גרגר, קפץ, שיחק עם השרשרת שלי,תחב את רגלו לכוס על השולחן וליקק אותה בהנאה, וסה''כ היה מבסוט מהחיים. אפילו נתתי לו טונה, למורת רוחה של כרמל, שטענה שאני מקלקל לה את חינוחתול האנגלי בו היא דוגלת.
**
בבית הספר היסודי, כחלק משיעור מדעים חילקו לנו אפרוחים להחתמה - 'עכשיו אתה אמא'. לבחור שלי, שהיה שברירי בצורה קיצונית, קראנו "כח", כרפואה, והאפרוח דשדש כמה ימים. אמא, לא אני, האמיתית, לקחה יום חופש מהעבודה כדי לטפל ולדאוג שיהיה לו חם ונעים. אבל לבסוף מאסטר מוות שוב ניצח, ואני חתמתי בבקו"ם, שמזה - אני לא רוצה יותר. חיות זה אחלה, אבל בחוץ. במשך שנים, ביני ובין קמלוט, הגולדן המשפחתית, שררה איבה (בזמנו איימתי על ההורים שלא אחזור לבית), ורק לאחרונה, עם שובי מניו יורק, הפשרנו את היחסים.
**
יובל במילואים, וכרמל במשימת חיפוי בגזרת נטע הירושלמית. אני מתנדב לחפות את המחפים, ונשאר עם דנבר והתרופות. בוקר רגיל, מגרגרים, עושים סטורי ביחד, מצלמים תמונה סטייל הום דיזיין, שותים חלב ומתחרדנים על הספה.
"אחזור בערב", אני אומר אומר לו, "יש משחק של ריאל".
והוא, באדישות אופיינית, מתעלם. מת על חתולים.
**
אחרי טיול עם קמלוט אני מעלה סטורי עם ההאשטג - #petsday, עושה שאלון מי יותר חמוד, קמלוט או דנבר, ומצית מלחמה בין קנאי הכלבים והחתולים באינסטה שלי.
**
כשהגעתי לראות את המשחק הדלת בקושי נפתחת. מהעבר השני דנבר בשלולית עצמו והבית כמהפכת סדום ועמורה. הזעקתי את אבוש, וביחד, נסערים ועצובים, עשינו זק"א, וניקינו לפני שכרמל תחזור.
**
שוב סוף עצוב. שוב בכי בטלפון. שוב מסתכל בכעס לשמיים ושואל למה, ולמה ככה. למה אני צריך ללכת למשמרת עם ריח של דם החתול האהוב על הידיים. וואט א-פאקינג PETS DAY. אה, והפסדנו 2-0. מאור סולומון הזה.
**
האנשה? אני לא משווה, ולא צריך להרצות לי על מה זה לאבד אדם קרוב. אבל זה שבר לי, לנו, את הלב שגם ככה במצב רעוע. נכון, הבטחתי - NEVER AGAIN, אבל אהבה זה לא משהו שאפשר לעצור, ולא משנה כמה פעמים העולם יורק עליך.
**
לדנבר היה פטיש כפכפים, בעיקר הוויאנס. כל פעם שמישהו הפקיר עמדה, דנבר לקח פיקוד ונח עליהן. בזמנו הפנוי היה נכנס לשקיות ריקות של קניות ומתבצר שם, רדף בקילריות חסרת פשרות אחרי עש מסכן או בעקבות הכדור הירוק שלו, שתמיד נאבד ברחבי הבית. קצת קריפ, לא אכחיש, רצינות שלא נגמרת ופאסון עד השמיים, יצירת אומנות שבורה של הטבע, עם פעמון קטן בקולר.
הוא היה גור גדול חמוד וכואב,
הוא היה שלנו.
____ קישור לפייס -
Comments