'חיי עולם נטע בתוכנו' - ויש להסביר מה לשון 'נטיעה' שייך באדם. וזה מיושב מן הפסוק - 'עץ חיים היא למחזיקים בה'. והמקיים משיג 'מעט המחזיק את המרובה', להיות -'כי אתם המעט מכל העמים'. שבראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ, השמיים זו התורה והארץ נתן לבני אדמ-ה. ועונש האדם הראשון להתרחק מעץ החיים, וחזר בישראל להיות 'כי האדם עץ השדה', תיקון לחטא הקדמון, שרצו אדם וחווה להיות 'הרבה' תחת 'מעט', ויתחבאו 'בתוך עץ הגן' היינו העלה תאנה שכיסה אותם, שהיה בחינת 'עץ' חיצוני להם, מעין 'מה נאה אילן זה' של הפוסק ממשנתו ומתחייב בנפשו, שהוא מתבונן מלבר,בחינת מוכת עץ. וזו בחינת 'דעת' מעין שמדברים 'חווה דעה' היינו חווה, שאכלה מן העץ. שטעו כיוון ש'לא בשמיים היא', כי אם 'בפיך ובלבבך לעשותו'. וכתוב 'טעמו וראו כי טוב השם' - 'טעמו' אותיות 'מעטו'. לכן משה, הענו מכל אדם קיבל התורה, להיות 'כלי יקר', היינו 'ריק'[להקדים חלק השני של הפס' במשלי - '..שפתי דעת'], שיכול לקבל מים, היינו 'שמיים', לעלות ולהוריד התורה לישראל, לאדמה, שאמר 'כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ', היינו הארציות, לטעת בה עץ, חיי עולם כנ"ל. וכל הנ"ל הוא הפך הבריאה, מאדם דשישי ליום
