כהמורה שלי לפיזיקה, שמעון גדז', אהב את הנוסחאות שלו, אפשר היה לראות את האושר שלו מנצנץ בעיניים כשדיבר על תנע. למעשה, אין הרבה דברים יותר כיפיים מאשר להקשיב לאדם שאוהב את את המקצוע שלו וTED יוכיח. זו בטח גם הסיבה שאנחנו מתים על שירי אהבה ועוד יותר על שירי אהבה נכזבת, שיש בה משהו יותר טהור מאהבה סתם, שזה ממש כיף, לפעמים, אבל היא לא 'חסד של אמת'. והפעם למדתי עם קזי, על 'עמלה של תורה', ובעל ה'נתיבות שלום' הסביר שהדרך היחידה להגיע ל'ושננתם לבניך' היא 'ואהבת את ה' א-לוהיך'. ופתאום כל 'שמע ישראל' נראה אחרת, ומי בכלל צריך 4 שנים במכללת הוראה כשיש לך את האדמו"ר מסלונים.
**
ועכשיו אנחנו לפני פסח, 'והגדת לבנך', ואני רק רוצה לבוא לאמא, לבית, ולהגדת לאמך, לאביך ולכל החמולה הזו, כמה אתה אוהב אותם. והקב"ה יש לו מוח יצירתי במיוחד, אז הוא סידר 'יציאת מצרים' ספיישל, מה שקוראים אצלנו 'דינים', עד שכמעט ולא הצלחתי לצאת מ'הדגה והאבטיחים' של הגלות הנכספת והמוזהבת, אלא באותות ובמופתים ובמורא גדול. כל כך שכבר שלחתי את החליפה האינטרנטית של אבא, עם חבר של, ואליז התכוונה להיות השגריר האמריקאי שלי, בעוד אני יאכל את דונאט ואת עצמי, במרחקים.
**
ואתה חושב שאין יותר גרוע מהבירוקרטיה הישראלית ואז אתה נתקל בפקיד אמריקאי. ופה אי אפשר לצעוק ולעשות בלאגן, גם קשרים זה לא משו שמתקתק את הדין כמו בארץ, כי פה אתה לא בנדוד של כולם, ויש דציבלים שהם פשוט לא מכירים. אבל ישלהם המצאה כזאת בשם 'סנאטור' שהוא כמו ג'יני, חייב למלא לך משאלה, אז ביקשנו, הג'יני עשה את שלו ואני יכול ללכת, ומחר בעז"ה אקבל את האישור לצאת מהמצרים שלי, על השניה האחרונה, ככה בחפזון סטייל, לאווירא דארץ ישראל.
**
ואז אתה רואה סרט מועמד לאוסקר, ואתה בטוח שהולכים לספר לך סיפור מההפטרה, ואתה מחזיק את העיניים בשמונה בערב לא להירדם על הספה ולהתעורר עם פרצוף פסים, כי שוב יש פה סיפור על בחורה אמריקאית טיפוסית ו"כלום לא עצוב הכל כרגיל, כלום לא קורה פה, כלום לא קורה פה". אז אתה אומר לאליזבתא, שמעי, הליידי בירד הזה מזה מזכיר לי את 'פרנסס הא', חוצמזה שזה לא בשחור לבן, ואליזבתא משבת; וואלה זה מצחיק, למה השחקנית הראשית שם, היא הבמאית של הסרט הזה.
**
כי יש את הסרטים על הסופר גיבורים, שאתה יוצא מהסרט ומאחורי הקלעים, ביציאה, לפני שנכנסים לקניון או לחניה, אתה מנסה לטפס על הקירות ולקפוץ, בטוח שכל כח היקום זועק בכל נים ונים שלך וממש בא לך על קרינה רדיו-אקטיבית, וזה נחמד ובאמת שלפעמים זה טוב אפילו יותר מאיזה פייסל. אבל יש ואתה נכנס לסרט כי אתה רוצה להסתכל על עצמך, אבל לא במראה, כי יש גבול כמה זמן אפשר לבלות במקלחת, אז אתה מתיישב עם פופקורן לראות בחור או בחורה משעממים ורגילים במשך שעתיים שלא עושים כלום חוץ מבטן גב וכמה פיפסים של התבגרות, ולומר - וואו, אפילו אני יותר מעניין מזה.
**
תמיד כשהייתי משתעמם כילד קטן וחמוד, כשעוד לא שמעתי על טרי פראצ'ט ומאיר שלו, אמא אמרה לי שרק לילדים טפשים(וחמודים) משעמם, למרות שהיום היא כבר לא חותמת על אמירות כאלו, כמו שאביתר בנאי כבר לא שר את 'אמן תשארי לבד לנצח' מהתיאטרון הרוסי שלו, וחבל. והחזון הזה של 'איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו', שהוא למשל לא תסריט לסרט מוצלח, נשמע לי משעמם פלוס. והקב"ה היצירתי כנ"ל עמל מאוד, ואיכשהו הכל מעניין, מעניין מידי, ומשיח לא בא משיח גם לא מטלפן כי לך תסמוך על בזק בימים שכאלו. ואני את הסיפור המלא, לא יכול לספר, למרות שהוא סיפור יפה מאוד, הרבה יותר ממה שאני כותב כאן. אבל זה כואב באוזן, ולפעמים גם בלב, אז אנשים הולכים לראות את 'ליידי בירד', להשתעמם להם מהחיים הכל כך מלאים האלו.
**
אבל אז פסח מגיע ומנערים את כל אבק השגרה הזה ומשתדלים לראות את עצמנו, כאילו אנחנו יצאנו, עם הים שנקרע לשניים, עם המכות, כי מה אלו החיים האלו אם לא זה? אבל באמת, השעמום הוא מעלה גדולה, והאדישות הורגת ועורגת בקטע טוב, וזה גם העניין בביאת המשיח שבכל יום אחכה לו, להבין שזה לא באמת חשוב אם אני שם או פה, אם ארור המן או ברוך מרדכי, וסה"כ גם 'ספיידרמן הגרסה המחודשת של הגרסה המחודשת' וגם 'ליידי בירד' זה אותו סיפור, ולא חייבים את כל הטררם הזה, כדי לשבת בהסיבה, על ספה בסלון ולהבין כמה העולם שלנו נפלא, גם כשיש לך עצירות מכזית מצה, ולחכות, אפילו שכלום, כביכול, לא קורה, בפקקים האלו של ליל הסדר.
**
כל הקטע הזה של סנאגל, לא מובן, כאילו זה לעשות אהבה, אבל לא באמת, אבל יש אנשים שמתחברים לפורמט. אבל אני, כאחד שעוד לא השלים את סאתו במלאכת השעמום, אוהב לרקד על הקצוות, ניירת או סיירת. ופסח, סה"כ, הוא חג של 'דיינו', חוגגים את היציאה ממצרים, ולא מזכירים את ה40 שנה שנתקענו בחוץ בחוסר מעש עם חול באוזניים, ולבד מ'והבאתי' בכלל לא מדברים על הארץ המובטחת או קבלת התורה. ככה זה, חג של קוקוס ותפוחי אדמה, היציאה מהשעבוד, אל המדבר, אל הכלום, אל הגאולה הריקה, חסרת הטעם, המשעממת והנהדרת הזו. חרות.
**
המדענים של פעם, קראו אותם כת ה'קראים'; אין לנו אלא פשט, מה שרואים בעין. למה בתקופתם עוד לא היו גלי קול. לכן התורה שבעל פה, לא היתה פקטור מבחינתם, וכשאמרה התורה 'וספרתם לכם ממחרת השבת', הם ספרו אחרי השבת ממש. אבל חז"לנו דרשו את השבת כפסח, דבר שבצדק, גורר הרמת גבה. אבל בקידוש של שישי אומרים 'זכר ליציאת מצרים', וכעת הדברים פשוטים - 'שבת וינפש', שבת היא נופש, לא תעשה כל מלאכה, בטן גב כנ"ל, בדיוק כמו הפסח - ה' ילחם לכם ואתם תחרישון', ללמדך שלפני כל יום ראשון יש יום לישון.
**
תארו לכם את 'נסיך מצרים', הסרט המופלא עם פס הקול של עופרה חזה בלי משה? אז זהו, שבכל ההגדה אין משה אחד לרפואה, ולמעשה התקיים מה שביקש בפרשתנו - 'מחני נא מספרך'. משה, העניו מכל האדם והגדול שבהם, הבין את העניין של הביטול חמץ, של מחיית העמלק, הגאווה, ושלא הוא הסיפור כאן. ואם לא הוא, רווח והצלה יבוא ליהודים ממקום אחר. וכאסתר, שאמרה בניחוח דומה אך שונה - 'כאשר אבדתי אבדתי'. אנחנו מדמיינים שאנחנו הגיבורים, גלגלי השינים של העלילה אבל 'אתם נ-צ-ב-י-ם היום כולכם', חיים בסרט, אחושלוק סרט. ואם נודה על האמת, מגיע לו אוסקר עליו, ורק לדמיין את השמלה שלו על השטיח האדום, רק זה היה שווה את המלל הארוך הזה.
**
שאבס אהובות. תראות בקרוב ❤️
מצורפת תמונת אילוסטרציה של שעמום נהדר.