הלב שלי לא מכוון. אבל היי. לפחות הוא לב חופשי. יצא לחל"ת. AGAIN.
וכל הרגשות ששמתי על המדף. נוצצות ומתרגשות. מתנדפות.
כמו אלקוג'ל.
כבמטה קסם. הוקוס לוקוס. הלבבבבבד. IS HERE
**
"לקט שכחה ופאה" בשדות קיומי.
מלקט את היופי של הביחד שהיה. שוכח את מה שאין לי בו עוד שימוש. לא בכח.
ופאה. ורודה. לכסות עיניים נוצצות.
**
גמילה
**
וזה לא אישי. הרבה צריך לעבור כדי שיהיה לי קשר בזנב. התלהבות - בארור. סקרנות - בשמיים. אפילו נתתי צ'אנס הפעם. אבל ללכת שבי? להתגעגע? לא בלקסיקון הזוגי שלי, בינתיים. האישה האולי יחידה שהלב שלי היה שלה, אכזבה, בלשון המעטה. נגיע אליה בהמשך.
**
בית. כמו צב. זה קודם כל בטחון. שריון. חומות של אהבה.
אם נגמר בחוץ, אז רץ פנימה.
אבל לפעמים מתבלבל. לא מוצא את הדרך חזרה. חרדון?
חשופית?
**
הכל רגיש. וויב של חרדה כללית. מנסה להתנתק. אבל זה רק יותר מפחיד. כי אם יש משו יותר נורא מלהתחרד זה להתחרד לא עם כולם. ולא שיש לי חששות מהעתיד, לא מאמין בשיט הזה. דמיון אנושי מפותח, כמו דרקונים, או כלכלה.
**
פגישה בזום אגב, היא לא פייק. ואולי סופסוף יבינו אנשים שצריך להיות בנאדם חברותי גם "שם", בפייס באינסטה ובסנאפ[לתקשר לתקשר לתקשר; לייק - מאוד כיף, אבל לא נחשב, למשל]. ושיש משמעות לקיום הזה, שהעולם התברך בו לא מכבר. הצעירים יודעים זאת, המבוגרים לומדים כרגע בדרך הקשה. לא שאני "טוב" בזה. על הטייטל 'אושייה' כבר ויתרתי ממזמן. אבל משתדל להיות טוב בלהיות אני. ואישית קל לי. לכתוב ולהרגיש. כאן. במיוחד כשמדבר איתך.
**
אני סוטה. סליחה. ממש אפשר לחוש את הפחד באוויר. וזה משפיע. וואו.
**
האחראי הלוגיסטי במפעל רוצה להרוג אותי. כמה חפרתי לו. בכה לשומר שלפני. ואני הכי סבבה עם מגפות. באמא. אבל אם יש תירוץ לא לתת לאנשים להתקרב, אז למה לא. אז עכשיו ישפה חלון. בעמדה. ומסכות סטריליות במיוחד בשבילי. N95. וכולם שומרים מרחק - בגללי. היפ היייייייייייייייייי
**
תאריך של חתונה. יום שבו אמור לחול טקס מקודש. החלטה של ביחד. ההחלטה קיימת. אבל טקס אין. אסור.
ובצד השני, זוג שהחליט להתגרש. גם טקס. גם מקודש. מכיוון אחר. וגם זה אסור.
**
אז מחכים. שיתאפשר.
אני טוב בלהמתין. כמו יהודי טוב. בכל יום אחכה לו.
ולצידי ליקוטים. מוהר"ן. קוראן.
אמונה.
עושר מהעבר ומהעתיד,
מחיים את הוויתי.
כשחשוך לי. מידי.
**
ופתאום. רגע פשוט מאוד. טיול בנוף ילדותי. פרח חדש לעונה. כלבה רצה בשלולית. שירה. תפילה. לצד קבר. שקיעה. חיוך טהור. ארוך.
של עכשיו.
**
נקודה מכוונת של לב מלא, מתאחדת עם הנקודות שהיו ויהיו.
תמיד ידעתי שאני על הרצף
כמו כל נקודות החן
שלפעמים במראה
מתאחדות
לקשתות הפוכות
**
לסיים בטוב? נאאא. אנחנו עוד לא שם. אני כבר נכוותי. ולא שמאתגר חלילה את קדוש. למות זה קל. להיות זה שנשאר פה, עם החור בלב בצורה שלך, זה קשה.
וזו גם מגפה.
אין בית אשר אין שם מת. לא עטלף. סרטן. והיום נפטר עלם חמודות בישוב, בשנות העשרים הראשונות. ישב לפנינו שלוש שורות בבית כנסת. שיער שבא והולך, כמו עץ בעונות השנה. לא הכרתי היטב, אבא לימד אותו, ופעם, בעת מצוק, בא למבחן בית. היינו בקשרי אשכוליות עם המשפחה בילדותי, ומידי פעם הייתי הולך לאסוף. בת שבט גרה לצידנו, אחותו. כדורגל עם אחיו הגדול, במוצ"ש. תמיד שוער.
ישוב. פה אין מרחק.
ובזמן ההלוויה, כך סיפרו לי, למה אלו שעות שאני משלים את משמרת הלילה שלי, אנשים יצאו למתפתן דלתם, ובכו.
וספרי לי אמא, פעמבאה שנדבר, משלום החבר החדש בחלקה, והאם לך, כי לי לא, פחות בודד שם.
סעמו.
"תמיד אמרת שזה עולם משוגע"