ציפיתי להודעה, שתבוא, במוקדם או במאוחר. ת'אמת לפני יותר מעשור, אבל לסבא צבי היו תכניות משלו.
לא חשבתי שאתפס עם המכנסיים למטה רק ש...
מחסום הרמטי, כזה כמו כשאני זועם או מאוד עצוב, קפץ על ראשי. נכנס למוד של 'מצב השרדותי'. מסך בין העיניים הלב והמוח, נתק של המערכות. לכאורה מתפקד אבל לא שם.
תודה אמא. טראומה. מוות.
ארזתי את חפצי, בערב בו היה צריך להחזיק את עצמך קרוב לרצפה כדי לא לעוף מהרוח, והגעתי לבית חולים רמב"ם, מקום מקולל ומבורך כאחד.
לא עברו כמה שעות, של צחוקים משפחתיים בחדר מדרגות, והרופא בישר לנו באפתיות שסבא כבר לא איתנו.
ראש חודש אדר א', כי לאלוהים יש את ההומור שלו.
מישה מישה מישה וגו'
**
לא מספידים בראש חודש. ובכלל, היה לי קשה למצוא מילים, לאדם שהמילה לא היתה חלק מעולמו בשנים האחרונות. אז באיחור אופנתי, היי סבוש, מוזמן לפרלמנט שלי ושל כל החבר'ה ששם למעלה. והנה גם כמה מילים של אהבה, והערכה לאיש המיוחד שהיית;
**
95 שנים. היום היומולדת, קולולולולולו!
לא נתפס באמת. אנחנו אומרים את המספרים הללו כאילו לא מדובר בשניות ארוכות שמתווספות להן, אחת אחרי השניה(סטיגידיש), לכדי משהו שאי אפשר באמת לספר או לספור. זקן השבט, כפשוטו, לא היו אנשים מבוגרים ממך, שיספרו עליך בשבעה, והסתפקנו בסיפורי הקאנון המשפחתיים, ופרטים יבשים מעבודת השורשים.
**
1927. כן היתה שנה כזאת, בין מלחמות עולם, נולדת בפטרועז'ין, עיירת כורי פחם קטן בטרנסלבניה(בה אפילו ביקרנו לא מזמן), שחור על גבי שלג לבן. ילד זריז חכם ושובב שחלם להיות רב, בן לאבא סנדלר.
שני סיפורים זכורים לי מהתקופה הזאת, לבד סבל השואה, מחנות העבודה וטאטוא רחובות.
כשעוד לא היה אינטרנט, היה באזור רק רדיו אחד, ואתה, בזכרונך המשובח, כילד קטן, היית הולך בשליחות השכנים, מקפץ מעל הגדרות, שומע את החדשות, ומספר לכל מה קורה בעולם.
הסיפור השני, כאילו נלקח מסיפורי פולקלור של יהודים בתקופה, מספר על איך חבורת נערים עליה נמנית הטילו את מימהם בצ'ולנט של של רגזן מקומי, וכששאלתם איך יצא התבשיל אמרו שדווקא משובח מהרגיל.
**
המלחמה נגמרה, העולם שהכרת נגמר, והתחלת להיות פעיל בתנועת נוער, היית מדריך ושמעך יצא בשירה ועליזות. כשליווית את דוד יצחק, אחיך הגדול, לרכבת בדרך לעלות ארצה, כמעפיל, התברר שהתפנה מקום. בלי הכנות, רכוש, צידה לדרך, או אפילו לומר שלום להורים - פרשת כנפיים.
התכנית לא עבדה כמתוכנן. נתפסתם ע"י הבריטים ונאסרתם למשך שנה וחצי בקפריסין. שם עסקת בין השאר בזיוף תעודות. אבא בדיוק יצא לטיול בעקבותך, וחזר עם בורג עצום, שבטח שנפל לך שם. #אבאBEINGגאבא
הספקת להגיע למלחמת השחרור ולקחת חלק בכיבוש אילת, כחלק ממערך הרפואה הקדמי, ובתמונה המפורסמת, התחבאת מאחורי עץ, כמו סבא רפי בגבעת התחמושת. וזה ממשיך עם עוד מלחמות, כהרגלה של ארצנו הקטנטונת. שינה משותפת עם יצחק במיטה מתקפלת של הצבא הבריטי בחדר מדרגות, עבודה בנמ"ל, מפעל נעליים, פתיחת החנות בהדר, אותה חצבת במו ידיך.
כפעוט לא ידעתי להעריך את העובדה שמהלך כל הילדות שלי, את רגלי קישט סיפור חייך המורכב, זיעת איפך, הקורבנות שהקרבת בשביל שנהיה.
**
אנחנו משפחה של ילדים נצחיים, ואת המבט הזה, של פיטר-פן, תמיד אפשר היה לראות בעיניך. דרך אבא, אני מצליח להבין יותר ממי שהיית, את הבלון שקיבל כל מי שנכנס לחנות, את הבובות המהפנטות והקריפיות שהיו בחלון הראווה, הקוף המסתובב, הצלם עם הפלאש שמניד את ראשו מצד לצד.
**
בתמונות מהתקופה תמיד היית מוקף בעלמות יפות, מחייך וחתיך. זמנים פרועים, יש יאמרו, משחקים בקרית אליעזר, גבוליות דתית ועוד. ואז פגשת את סבתא שצעירה ממך ב14 שנים, האור הגדול של המשפחה, של חייך.
וכשנמוג, כשהתגלגלתם יחדיו בדרך לשיעור השבועי, בלילה גשום, כל השירים על 'בלעדייך אני חצי בן אדם', ולמה לי חיים, קרמו עור וגידים לנגד עייננו בקמילתך הכואבת.
** הנהגתם קהילה ביתית ומאושרת, אימצתם חייל בודד, ותפעלתם בית של חסד הפתוח לכל דורש, היית לחזן נשמה בבית הכנסת השכונתי, עם קול רוטט ועדין, שנשמע גם ממעוז גילך, עשורים אחרי זה, כשעשית קידוש, כל שבת, ביד רועדת, כשכבר קשה היה לעמוד.
אנעים זמירות ראשון, רחמים הכורדי, שקרא לי 'פליט' באהבה, ג'רי השכן עם המבטא הכבד, קני הגבאי ההיסטורי בעל תלתלי הכסף, אבי וליחצת היד האימתנית, קיגל וחמוצים לצד קרקרים, הערינג ומשקה במבואה הקטנה, כולם היו חלק נהדר ונעים מחווית הבית כנסת שלי כילד. וכשהייתי לחזן בעצמי, בהושעיה מול מאות אנשים, בשליחות לקיבוץ חילוני בצפון הרחוק, כשלא הצלחתי לתקוע בשופר במוצאי יום כיפור, ואז כשכולם התייאשו מהקרן הסוררת, ילד קטן לקח את השופר ותקע בו, כאילו היה הסיפור לקוח מהתלמוד עצמו, בישיבת הר עציון, מוסמך הלל מקצועי ומוערץ, בצבא או בפארק סלואופ, ברוקלין, באמפי של התיכון המקומי - תמיד זכרתי איפה הכל התחיל.
**
ועדיין היו לך מקומות בהם פרחת, שהכל שב לקדמותו, כשנופפת לשלום לנטע, נינתך היחידה, בחן של מלכת אנגליה, ושוחחתם ביחד, עם אור זוהר בעיניים, ובעיקר בליל הסדר, כאילו אליהו הנביא בכבודו ובעצמו נכנס בך. וכשנשבר לך הלב בהלוויה של אמא, ומיררת בבכי כמו שמעולם לא ראיתי אותך, נגמרתי עוד יותר.
מצרף כאן חלק מסיפור שכתבתי עליך בזמנו, ונראה לי מתאים; סבי לא נהיה כאותם הזקנים הממורמרים והרוטנים; הוא לא כעס, נזף או רטן. בלי להתקמצן היה מפרגן לכל הסובבים והתומכים- 'תודה רבה', 'הכל מצוין', 'לא ממהר לשום מקום', 'טעים מאוד', עם חיוך, קצת ערמומי, נצר לימים עברו.
אבל כל זאת, כאילו היה מחשב, דרש הוא 'קלט' כדי שינתן 'פלט'. לא עשה דבר מעצמו, אף לא דבר קטן. היה נראה כי הוא מחכה ש-'יפעילו אותו', שיפצחו עימו בשיחה, שישבו לצידו. סבא אוהב ספורט ופוליטיקה, ושיתף פעולה, כאשר פניתי אליו בשאלות. 'סבא, ראית את הניצחון של מכבי על אולימפיאקוס?' 'לא, הלכתי לישון'. הוא השיב.
סבא הפגין ידע והיה מצוי בחומר, הדשא של העבר לא היה ירוק יותר, והוא מעולם לא שקע בנוסטלגיה, נוסח 'אוי, בתקופתי אני זוכר שהיה יותר...', כמות הזרים במכבי, לא הטרידה אותו. כאשר אבי דן עימו על פוליטיקה, לא היסס ונקט עמדה נחרצת. ועדיין, כל זאת, לא היה אלא כתגובה, אף פעם לא מעצמו. בזמן האחרון הרבה להירדם, סתם כך, בכל מקום בכל שעה, לא פשוט להישאר ערני, כאשר רוב שעות היום אינך עושה דבר. נדמה היה שפשוט אזל הכוח מן הסוללה, לקטר נגמר הדלק. אפילו את מחמד נפשו, השחיה, בה דבק גם בזקנותו, לא יכל לקיים דרך קבע, בגלל בעיה בריאותית.
רציתי לצעוק לו - 'תתעורר!', רציתי לחדש ימנו כקדם, לראות את הסבא שאני זוכר מילדותי. קצת התאכזבתי; איך הוא מרשה לעצמו, החיים ממשיכים, אנחנו עוד פה. אבל כשכולם הגיעו לביתנו הקט, וסבא התיישב בכבדות, בראש השולחן, הזקנה התנערה ממנו והלאה, רוח ה' החלה לפעמו, והבית התמלא אורה. כמנצח במקהלה, כארי בראש הלהקה, כבמטה קסם, הנהיג אותנו ביד חזקה ובזרוע נטויה. סבא יצא מכל המצרים, ואלף פרעונים לא יצליחו לעצור אותו.
**
את ההגדה קישט בסיפורים מימי קדם ומיני בדיחה; סיפר הוא על יוסל'ה שהתחתן עם רבקה בעלת הייחוס ורק רצה להרשים את בני משפחתה, שלא שמחו כל כך בשידוך לשלימזל הנ"ל. ביקש שיביאו לו צלב, מראה וחמאה. כאשר קראו 'מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו', הניף את יוסל'ה את הצלב, לאחרי כן, כשנאמר 'חייב אדם לראות את עצמו', הוציא המראה והביט בה מבט נוקב, ולבסוף, כאשר אמר חותנו – 'שפוך חמתך על הגויים', לקח את העוזרת הפולניה, השיקצע שלהם, וזרק עליה את גוש החמאה. #בדיחותשלפעם
**
סבי לא נח לרגע, וקרא ברהיטות את 'מגיד', בניגון המסורתי. כשהגענו ל- 'גוי גדול עצום ורב', סיפר על אדון שמחה, שהגיע לאמריקה וחיפש בשבת את בית הכנסת. שאל את המקומיים, ואלו הפנו אותו ליהודי 'רב' ממדים, שעסק בניקוי השברולט שלו. התפלא האדון הצעיר, וחקר אותו אודות בית הכנסת, היהודי השיב שעוד דקה יסיע אותו איתו. שמחה שאל – 'וכי נוסע אתה לבית הכנסת?', 'כן', השיב היהודי, 'אני הרב'. אז הבין שמחה את אשר נאמר 'גוי'... 'גדול עצום'... 'ורב'... . אמריקה, ארץ האפשריות הבלתי נגמרות. הציעו לסבי להגיע לשם, אחרי המלחמה. חצי מהמשפחה שלנו נמצאת שם, וטפו טפו טפו, לא חסר להם דבר. אבל סבי, ציוני נלהב, ידע את מקומו.
**
אבא, שראה כבר שהשעה מאוחרת, לקח את השלט, ולחץ על FORWARD. אבל סבא לא הסכים 'להריץ' אף לא מזמור אחד. בעקשנות האופיינית למשפחתנו, עד כי יש המכנים אותנו - 'עקשנוסן', שר סבי את כל השירים בקול נעים ורך. סבא שימש, עד לפני לא הרבה שנים כחזן בחגים וימים נוראים, בבית הכנסת השכונתי שברחוב רענן. זקנו לא היה מגודל, לא היה לו זקן כלל, אך קול דק ואמיתי, לא כאותם המגפונים האנושיים, החזנים הגדולים, אותם סבי העריץ, אלא קול צנוע ונכנע, בדיוק כמו שצריכים לעמוד לפני מלך. על 'אש קטנה', שכזו.
**
עשור שהיית חלק משולחן השבת שלנו, כמעט כל סופ"ש, גם בשיא מחלתה של אמא. שרים ביחד, או יותר נכון ממלמלים את מזמורי ילדותך, 'כל מקדש', 'ברוך אדוני יום יום'. אמא הכינה את המאכלים שאהבת ושסבתא הכינה בזמנו, מרק בונדלך, עגבניות עם קליסנקך, כרוב ממולא, מוס, תותים ודובדבנים טריים, רוקוט קרומפלי.
גדלנו עם הזקנותך, עם קולות החייזרים שבקעו ממכשיר השמיעה ושעשעו אותנו, עם הניסיונות הנצחיים לעמוד, ואז להתיישב ולעמוד שוב ולהתיישב עד שמצליח, ללוות אותך במדרגות, להסיע אותך בכיסא הגלגלים, הביקורים התכופים בשירותים, השיניים. כל החבילה. כשאבא, המטפל הבלתי נלאה, הנצחי, המלאכי, לא מעקם פרצוף אפילו פעם אחת, כשהוא ישן במזרון על הרצפה בסמוך לחדרך, עם שנתו הרעועה גם כך, לכשתקום באמצע הלילה, אם הנאצים ירדפו אחריך, שוב.
שאלוהים יעזור לי, גם כעת, לראות את שברון הלב שלו, עם לכתך .
**
הגברים הנוסנים חיים הרבה, כך השמועה מספרת. מעולם לא תכננתי חיים ארוכים, ותמיד כועסים אלי כשאני אומר את זה. פה ושם אני רואה 'זקנה' שמערערת את התפיסה המעוותת שלי. אבל בסופו של יום זה לא פשוט, הגוף מתפרק, שלב אחרי שלב, הכבוד העצמי אובד, ונראה לי שגם האכפתיות מהמצב. מן חזרה לתינוקיות בה התחלנו. כאדם צעיר ברוחו, אני חווה את החיים כדבר שצריך למלא, אבל אתה חיית בפשטות, כי החיים בסופו של דבר הם לא המשמעות, אלא הדבר עצמו, דופק, ולפעמים יותר. לעלות ולרדת מדרגות, לאכול, ולישון מלא. בין החיוכים.
**
אז חגגנו השנה סדר ראשון בלעדיך, החג שלך, יום ההולדת, שמיני של פסח, שלא קיים כאן בארץ. צחוקים שהיומולדת שלך פה הוא למעשה 'מימונה'. מאהל בדואי, שלושה אחים בראש השולחן, אבא, נועם ונאווה, נזכרים ומספרים - 'כאילו הוא, אתה, יצאת ממצרים'.
לא רוצה להעליב סבא, אבל היה סדר נהדר, כן הייתי קצת שיכור. נטע שלך, מרחפת בסיבוב בשמלת החג הכחולה, החדשה, בני הישיבות שחולקים מעולמם העשיר, אוכל כיד המלך והמסורת המשפחתית, ריבים רגילים על מה הנוהג המשפחתי, שיחות נפש, טחינה עם חזרת שהכנתי(ממליץ!), אמיר עם השטויות והחמידות שלא נגמרת, מירו הבאדי שלי, כולם. ואלישבע, סכין בגב, אחת גדולה, שאחרי שגנבתי לחפץ את האיפקומן שגנבו לאלי, עורך הסדר, עקבה אחריי ונפטרה בגניבה מגנב. וכשכולם היו בשוק במשך כמה דקות בניסיון להבין איפה המצה השבורה, הודאתי בפרצוף זחוח, שעשיתי עליהם סיבוב, הלכתי להביא אותה וגיליתי שאיננה. הו, כמה שצחקנו.
ואיך לא, נבחתי את גרוני ניחר, בחד גדיא, וסיימנו ביללת ירח מלא עם איווה. סה"כ נורמאלי לגמרי.
וזה שלך, סבא, לגמרי שלך, הקאת דם בשביל שזה יהיה.
** וכשנסעתי לארוחת חג שני אצל הגליסים, בדרך השלום, עצר ברמזור ג'יפ, ובו אדם מבוגר מאוד ליד הנהג, שממש הזכיר לי אותך, ממש. והתכווץ לי בלב, שלא יהיו לנו עוד נסיעות כאלו, ושהגעת ליד וזהו.
ואת האשמה המטופשת, על השנתיים האחרונות, בהן כמעט ולא היית, אני שם בצד. נכון, שלא שמעת, בקושי דיברת התקשית לקרוא, וקצת נאבד הקשר עם העולם החיצון, ואני בכללו. אבל אתה סבא צבי, שהתחיל לפני 95 שנים כ'הרשי', וחי תסריט הליוודי, של גיבור בתקופה הכי משוגעת של המין האנושי, והיינו מסתכלים ביחד בתמונות שצלימתי בפלאפון, והייתי מתקשר מארה"ב לשוחח ולשמוע בשלומך, ונתתי לך כוס מים בבית כנסת, והיית כותב לי הקדשות בכתב יד של סופר סת"ם, או דוחף לי שטר של 200 שקל לכיס, וטיילנו ביפו, ובטיילת בת גלים, רק שנינו לבד, ונישקת את ראשי, והחזקת אותי על הבירכיים כילד עם מבט של 'זה כל מה שרציתי', ונעלת נעליים על רגלי הקטנות ומיששת לי את הבוהן ברכות.
לא הזידקנה, לבדה, ולא דמות דיוקנך הדקה והחמודה, שנוזלת אל הקבר.
בסוף אתה דמעה, כמו עכשיו, שזולגת לי ליד האף, שאוגרת בתוכה את מי שאני, ומי שאתה, ומה שלנצח נשאר.
מזלטוב סבוש יקר
היום נולדת, והיום גם נולד חלק ממני 😢❤️
