סיפור שכתבתי אי-שם ב2013, על סבא צבי שאת יום ההולדת שלו חגגנו שבוע שעבר. עלילה ששוזרת גם את המאה האחרונה של עמנו, וקשורה לימים בהם אנו נמצאים[נעשתה עריכה דקה, ושיפוצים]. ---- הכל התחיל בפורים של 2012. נשמעה דפיקה בדלת, ובחריקה צורמת הידית נפתחה, כאילו מעצמה. רוח פרצים נשבה פנימה. אימי קיבלה משלוח מנות מיוחד, בכרטיס הברכה נכתב – באהבה, הקב"ה. באותה העת, הייתי בישיבה, מחופש לפיראט. שודד את החיים. לאחר קריאת המגילה, לא יכולתי להישאר למסיבה, זה פשוט לא התאים. וכיוון שלא יכולתי לעמוד בכך, לקחתי כנפיים וטסתי הביתה, לספינת האם. ביקשתי לראות את הסרטן, אמרו לי שהוא ישן, ואסור להפריע. באותו פורים השמחה היתה מאתנו והלאה, אז הפקדנו אותה בבנק, לימים כחולים יותר, שלא הגיעו. לדוקטור לא היה פתרון קסם, הוא עיקם את אפו, משך בשפם ומלמל שהמצב לא משהו ויש צורך בניתוח מהיר ומסובך. אני לא אשקר, התקדמנו מאז, אבל עם המחלה הזו, אתה תמיד מרגיש כאילו צבתות חדות מונחות לך על הצוואר. ואז סבתא.
זה היה לילה גשום וסוער, סבא וסבתא כיתתו רגליהם בדרך לשיעור בבית הכנסת השכונתי. הרב מועלם, חב"דניק תימני שהגיע לשכונה במרכז הכרמל, העביר כל יום חמישי את השיעור בפרשת השבוע. השילוב המוזר, באופן מפתיע, עלה יפה והם נהנו לשמוע הבל פיו, ודבריו הנחמדים. אך השבוע, באופן מוזר, המקומות אותם אכלסו בקביעות, נשארו קרים ומיותמים. רוח שאינה מצויה הכתה בזוג הזקנים, שלילה כזה לא התאים לגופם הנידף אשר נדמה לצימוק מול איתני הטבע. בגרם המדרגות, בפתח ביתם, התגלגלולולולולו ונפלו יחדיו. זו היתה ברכה גדולה לאדמה המבוקעת והיבשה שלנו, ברכה שסבתי לא עמדה בה. כי באו מים עד נפש. סבא נחבל קלות, אבל יצא מזה מהר, באופן יחסי. שבועיים שכבה סבתא, זאת שלא ידעה לשבת, זאת ששלטה בשש שפות ולא הפסיקה לדבר - מחוסרת הכרה בבית החולים רמב"ם, וחלמה חלומות מתוקים. לא הייתה דרך מילוט, ידענו היכן השמש שוקעת, זה רק היה עניין של זמן. דודי אמר שסבתא לא רוצה להעכיר את חג הסוכות, להכחיש את שמחת החג. בשבת האחרונה, אני ואבי יושבנו לצידה, מלטפים את ראשה המיוסר ושרים לה שירי סעודה שלישית, ממררים בבכי – 'גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירע רע כי אתה עימדי'. החג יצא וסבתא ליוותה אותו החוצה.
היה ברור שאת חג הפסח נעשה יחדיו, ''מה שנשאר'' כאן, אצלנו, בצפון המלבלב. הפרחים שרקו זאת, בייחוד דם המכבים, שצבע הישוב באדום קטלני. הניגון של העשבים, הוא אשר מנחה את המציאות, ואנחנו פשוט היינו חלק מהתזמורת.
השיר גורס - 'לאבא שלי יש סולם', אבל בכל הנוגע לפסח, סבי הוא בעל הסולמות - סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. בילדותו בהונגריה, באזור שורץ ערפדים, היה סבי שובב לא קטן, זריז ונמרץ, ילד זקונים טיפוסי, שריח צמרות היה עולה באפו תדיר. פעם אחת, אחרי שמר שמשון, בעט בזלמן הקטן, סבי וחבריו תרמו את מימיהם לצ'ולנט של הברנש הרגזן. זעקה פרצה מביתו, לאחר תפילת שחרית, והחבורה הקטנה לא יכלה להראות את פניה בפומבי במשך כמה שבועות. עם בוא המלחמה תיעל את יכולתו וזריזותו לטובת המשפחה, כשאשר היה מסתנן דרך חור קטן בגדר ומציץ בעד החלון של משפחת שינגראס, לשמוע קולו של הרדיו ולהביא פיסת מידע לביתו, על הסובב בעולם. עולם שעצר מלכת. בזמנו הפנוי עבד בכפייה, טאטא רחובות ועסק בסנדלרות וכתיבה. אחותו ושלושת ילדיה, סביו וסבתו - לא שרדו את השואה.
המלחמה נגמרה וסבי עלה ארצה כמעפיל, לגמרי במקרה, כאשר ליווה את אחיו הגדול לאוניה, לעזור עם הכבודה. רב החובל הוציא ראשו מהחלון וצעק – 'ראשון שעולה יקבל תפוז'. בלי בגדים או כל ציוד ובלי לומר שלום להורים, קפץ על הסיפון, בלי גרוש על התחת אבל עם תפוח זהב בלב.
בדרך עצר לחופשה בקפריסין, על חשבון המנדט, ופתח באסטה של זיוף תעודות, אחת מהמיומניות שלמד במלחמת העולם השנייה. משם, אחרי ריקוד הורה מהיר נלכד לידי מדי חאקי. הישר מן הרציף, היה ללוחם. בלי להניד עפעף כבש את אילת, בעזרתו הנדיבה של צה"ל. כשסיים את המלחמה, חזר למציאות, לדירת חדר, עם שבע נפשות זרות ומיטה אחת.
מאז עברו כמה שנים, שלושה ילדים, תשעה נכדים והחיוניות הרבה של סבא התחלקה בין השנים המורכבות ושארי בשרו. עם פטירתה של סבתא המצב החמיר עוד יותר. סבתי הייתה צעירה מסבי ב-14 שנים, ופעלה כציפור תזזיתית שהזינה את שניהם. אל חשש, סבי לא נהיה כאותם הזקנים הממורמרים והרוטנים; הוא לא כעס, לא נזף, וחלילה גם לא נעצב. סבלנות עטפה אותו ברכות. בלי להתקמצן היה מפרגן לכל הסובבים ב'תודה רבה', 'הכל מצוין', 'לא ממהר לשום מקום', ו'טעים מאוד'. עם חיוך, קצת ערמומי, נצר לימים עברו - הרי הבלורית עדיין ניצבת על ראשו בגאון. אבל כל זאת, כאילו היה מחשב. לצד קולות חייזריים שפלט מכשיר השמיע לעיתים, סבא דרש 'קלט' כדי שיינתן 'פלט'. לא עשה דבר מעצמו, אף לא דבר קטן. היה נראה כי הוא מחכה ש-'יפעילו אותו'. בתור נכד בכור, תמיד שמחתי לעשות כן. סבא אוהב ספורט ופוליטיקה, ושיתף פעולה, כאשר פניתי אליו בשאלות. 'סבא, ראית את הניצחון של מכבי על אולימפיאקוס?' 'לא, הלכתי לישון', הוא השיב. סבא הפגין ידע והיה מצוי בחומר ההווה. הדשא של העבר לא היה ירוק יותר, והוא מעולם לא שקע בנוסטלגיה, נוסח 'אוי, בתקופתי וכו'. הבחור היה מבסוט. כאשר אבי דן עימו על פוליטיקה, לא היסס ונקט עמדה נחרצת. ועדיין, כל זאת, לא היה אלא כתגובה, אף פעם לא מיוזמתו.
בזמן האחרון הרבה להירדם, סתם כך, בכל מקום ובכל שעה, לא פשוט להישאר ערני, כאשר רוב שעות היום אינך עושה דבר. נדמה היה שפשוט נגמרה הסוללה. אפילו את מחמד נפשו, השחייה, בה דבק גם בזקנותו, לא יכל לקיים דרך קבע, בגלל בעיה בריאותית. רציתי לצעוק לו - 'תתעורר!' לחדש ימנו כקדם, לראות את הסבא שאני זוכר מילדותי. קצת התאכזבתי; איך הוא מרשה לעצמו, החיים ממשיכים, אנחנו עוד פה. חשש עלה בליבי, האם גם אני אכבה כך, בערוב ימי?
אבל כשכולם הגיעו לביתנו הקט, וסבא התיישב בכבדות, בראש השולחן, הזקנה התנערה ממנו והלאה, רוח ה' החלה לפעמו, והבית התמלא אורה. כמנצח במקהלה, כבמטה קסם, הנהיג אותנו ביד חזקה ובזרוע נטויה. סבא יצא מכל המצרים, אלף פרעונים לא יצליחו לעצור אותו. את ההגדה קישט בסיפורים מימי קדם ומיני בדיחה; סיפר הוא על יוסל'ה שהתחתן עם רבקה בעלת הייחוס ורק רצה להרשים את בני משפחתה, שלא שמחו כל כך בשידוך לשלימזל הנ"ל. ביקש שיביאו לו צלב, מראה וחמאה. כאשר קראו 'מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו', הניף את יוסל'ה את הצלב, לאחרי כן, כשנאמר 'חייב אדם לראות את עצמו', הוציא המראה והביט בה מבט נוקב, ולבסוף, כאשר אמר חותנו– 'שפוך חמתך על הגויים', לקח את העוזרת הפולניה שלהם וזרק עליה את גוש החמאה.
סבי לא נח לרגע, וקרא ברהיטות את מגיד, בניגון המסורתי ובקולו הערב. כשהגענו ל- 'גוי גדול עצום ורב', סיפר על אדון ראובן, שהגיעה לאמריקה וחיפש בשבת את בית הכנסת. שאל הלה את המקומיים, ואלו הפנו אותו ליהודי 'רב' ממדים, שעסק בניקוי השברולט שלו. התפלא האדון הצעיר, וחקר אותו אודות בית הכנסת, היהודי השיב שעוד דקה יסיע אותו איתו. ראובן שאל – 'וכי נוסע אתה לבית הכנסת?', 'כן', השיב היהודי, 'אני הרב'. אז הבין ראובן את אשר נאמר 'גוי... גדול... עצום... ורב'... . אמריקה, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. הציעו לסבי להגיע לשם, אחרי המלחמה. חצי מהמשפחה שלנו נמצאת במרחקים והחיים חייכו עבורם, קצת יותר מתפוז. אבל סבי, חסיד בית"ר, לא חשב פעמיים.
אבא, שראה כבר שהשעה מאוחרת, לקח את השלט, ולחץ על FORWARD. אבל סבא לא הסכים להריץ אף לא מזמור אחד. בעקשנות האופיינית למשפחתנו, עד כי יש המכנים אותנו - 'עקשנוסן', שר סבי את כל השירים בקול נעים ורך. סבא שימש, עד לפני לא הרבה שנים כחזן בחגים וימים נוראים, בבית הכנסת השכונתי שברחוב רענן. זקנו היה מגודל עד לכדי מגולח, אך קולו דק ואמיתי. כשאמרתי לו באחת הנסיעות מחיפה להושעיה, כשנועם ואנחנו עשינו 'חילוף שבויים', אודות געגועי לתפילותיו, אמר שזה מרגש עד מאוד, ודמעה הגיחה בקצה העין.
את כל הופעות הבכורה שלי חגגתי שם ; אנעים זמירות, קבלת שבת ועוד. זה לא היה בית כנסת של 'ששש...', או תיקונים קפדניים, להיפך - על כל פאשלה קיבלת חיבוק. כולם גדלו בחיפה ביחד; ג'רי השכן, קני הגבאי המסור, רחמים, עירקי שהוסיף הרבה לאווירה בבית הכנסת וכינה אותנו 'פליט', שאול, אותו תמיד הזזנו ממקומו כשהגענו לשבתות, אבי ומלחמות לחיצות הידיים. חברים, משפחה. אנחנו לא הרבה, 10 עד 15 אנשים 'רוקדים' על המניין. כשמישהו הולך או נפטר ח"ו, תמיד ב'דרך נס', בלשון נועם, מתמלאת השבלונה. קידושים עם משקה, קרקר והערינג כל שבת.
אנחנו צוחקים שבתור הונגרים, אין לנו מנהג או מסורת ברורה, הדבר היחיד שעובר מאב לבנו, זו המסורת להתווכח. הונגרים הם אמנם אשכנזים, אבל מקובל לומר שבאופן יוצא דופן למגזר, הם אוהבים "פלפל". בברית המילה של אבי התווכחו כיצד קראו לסבא. נשארו עם הספק והשתמשו בפתרון המוכר – 'כל התשובות נכונות'. דבר שגרר את התוצאה הלא כל כך נעימה של 6 שמות. מפאת הרחמנות על הגבאים, כאשר עולה אבי לתורה, משתמשים רק בשניים. 'תחזירו לי את האפיקומן, גנבים חצופים שכמותכם', זעק סבא. איתן, לא היסס לרגע מול עזותם של אחי הקטנים. גם כשאמיר חשף שיניים, לא נראה שהתרשם, והמשיך להתמקח עימם בקשיות עורף ובאופן ממולח, זכר לימיו בנמל וכבעל עסק. המדפים הענקיים שנמשכו עד התקרה, מלאים בקופסאות נעליים של נימרוד, סילון ועוד קלאסיקות, בובות בחלון הראווה בירכו את העוברים ושבים; פנחס הקוף הממונע לא הפסיק להתהפך ולעשות תרגילים, זיק, הילד בעל המצלמה, צילם את כל הנכנסים לחנות עם פלאש מסנוור, ואחרונה חביבה – הבובה מרים, שנופפה לשלום בלי הרף, ומעולם, אבל מעולם, לא נתפסה לה היד. כל קינדרל'ה שנכנס לחנות, זכה לצאת ברכוש קל משקל, בלון על מקל. ואילו כאן, על שולחן הפסח - מרחץ דמים, כאילו היה זה מזבח, סבי לא ויתר אף לא לרגע, והאכיל אותם מרורים.
'הרי אני כבן שבעים שנה', כתוב בהגדה, וסבי, כאילו התבלבל בחג, מקיים את דברי הפורים – 'ונהפוך הוא' עד שנעשה כבן ח"י ובועט שנים, ברק בעיניים, ובלורית מתנפנפת. תמיד חשקתי לרשת את בלוריתו של סבא, בה התהדר בגיל כה מופלג, ולא את הקרחת של הדור השני. כל שנה צחקנו על סבא שאין לו יומולדת, היות ונולד בשמיני של פסח. שמיני של פסח אתם שואלים? כן, שמיני של פסח, יום שני של גלויות, תאריך שאינו קיים כאן, בארץ ישראל. אולי זה יסוד החיבור של סבי לחג החירות. בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, וסבי מקיים זאת כאותו סם חיים, שנה אחרי שנה, פ"ו שנים ליתר דיוק, נולד מחדש עם עם ישראל, ורוקד עם כל נכדיו, מנער ועד זקן, בגיל ובשמחה – 'בשנה הבאה בירושלים הבנויה'. לבסוף, הגיעו לעמק השווה בסוגיית האפיקומן. ההסכם היה פשוט, 'אתם תחגגו לי יומולדת, בלי התחמקויות כמו בכל שנה, ואני אתן לכם את המתנה'. הילדים יכלו לישון בשקט. סבא רק רצה שהילדים לא יחשבו שיצא פראייר, אבל את היומולדת, אחרי כל הבדיחות, תמיד ציינו זאת בהצטיינות. אפילו כמה שנים אחרי זה, כשבילה את ליל הסדר כמעט בגפו, בזמן הקורונה, הסתייע לחגוג עם ילדיו, בחוץ, ממרחק בטוח. שוטר שעבר במקום, רצה לתת דו''ח, אבל לאור הסיטואציה שהתבררה לו- אמר 'מזלוטב קשישא' ביקש סליחה והסתלק. הצוות של אמיר מהצבא שלחו סרטון שלהם שרים ביחד ואני ניסיתי להרים כיסא לכבודו, בעמידת ראש. אתם בטח יכולים לנחש מה קרה.
אחרי לא הרבה זמן, 1 באפריל, יום הולדתה של סבתא, בדיחה קבועה במשפחתנו, אני מקבל התראה בפייסבוק – לאסתר יש היום יום הולדת. הפעם הבדיחה לא היתה מוצלחת במיוחד. דמעות עולות בעייני. אולי פייסבוק לא שם לב, אבל אי אפשר להתעלם מן המציאות, פתחתי את הפלאפון ושיניתי סוף סוף את השם 'מסבים נוסן' ל-'סבא צבי'. שלב שצריך לעבור. באיסרו חג, 'שמיני של פסח', יום הולדתו של סבא, שהשנה באופן מקרי נשק ל-1 באפריל, נסענו לחיפה, לגן הפסלים, לחגוג עימו את היומולדת, כפי שהתחייבנו, הנוף המדהים של העיר הזו והים - פרוסים לפנינו. ורואים את הכל, בירוק האופייני להר המיוחד הזה, שעל שמו נקראת אחותי. ירוק חזק, שופע, כאילו היה זה אמצעי לראיית לילה. המפרץ, מפעלי הזיקוק, הנמל, מפעל 'הגורן', מקדש הבהיים, המושבה הגרמנית, רחוב העצמאות, בית חולים רמב"ם בו נולדו אחי הקטנים, בו נפטרה סבתא.
וסבא, עם חיוך מאוזן לאוזן והרבה נחת, כרגיל מפרגן – 'כמה טוב שבאתם היום'. הבאנו הרבה חמץ, שלוש עוגות ופק"ל קפה. בדרך כלל לא אומרים זאת על סבים, אבל איזה חמוד הוא היה, באותו הרגע, עת ישבנו על הספסל מסתכלים על העיר בה קמה משפחתנו, עושים ביחד עם סבא פוזה של ראפרים ומחייכים למצלמה.
____ קישור לפייס =