מילואים.
* ברגע שעולים על מדים מחלחלת עייפות אחרת. כוח המשיכה גדל. הקרקע כל כך מפתה וקשה לעמוד.
* תרגיל שטח בנוי, ירי בתוך מבנה, הקירות מצופים גומי שסופג את האש. אני נצמד לרגל של הצמד, בכריעה, ויורה לחיפוי. המכנסיים עם הבירכיות לא עומדים במאמץ ונקרעים. נו, פתח אוורור.
תרגיל נוסף, אותו סיפור. הפעם קריעת ים סוף במחלציים שלי. בפעם השלישית המתרגל מתלונן על הטרדה מינית ושולח אותי לאפסנאות. רווח והצלה.
ושירותים. לא כימיים. יש!
* שיחת מחלקה. מפה לשם אני מהוותיקים. הרבה חדשים, רובם מאבטחים וסטודנטים. גם אני מאבטח. חבר שואל אותי בכנות אם לא מתאכזבים ממני בבית מזה שאני מאבטח. אאוצ'. במישור אחר, במשרה שאני מנסה להתקבל אליה מלינים את התשובה שלהם. ולמרות שיום אחרי המילואים אני על 0 אחוז סוללה רגשית, גם שם משתדל לזכור שטוב לי. באמת.
* מתקן אימונים אזרחי. הכל דופק כמו שצריך, אין רגע דל והכל במקצועיות שלא זכורה לי אפילו מהסדיר. מרשים ומעייף. גם האוכל טעים. חברה חיצונית עושה הדמיות של שדה קרב עם גופות מרוטשות כאילו זה הוליווד. הדם נוטף באמצעות משאבה וכל עוד לא שמת את החוסם עורקים כמו שצריך - הוא ממשיך לזרום. 'אתה מאבד אותו', צורחת עלי המתרגלת. בראשי מתנגנת - בלדה לחובש.
* מטרות. אני אוהב לירות. אני אפילו טוב בזה. אני מניח שגם בקרב אוכל לבצע את תפקידי כפי שרוצים ממני. אבל המחזה הזה, בראשי, של שדה הקרב, להרוג ולהיהרג, הוא כל כך חייתי ונוראי. ובאין אמא, אני האמא של עצמי, דואגת לי מאוד, ולא רוצה שאהיה שם. רוב האנשים שאני מכיר אינם לוחמים, ואני אינני רוצה זאת לעצמי. לכם זה נוח, אתם גם תהיו גאים בי, וכשיחטפו חייל או עם צורך אחר, תגידו - 'צאו למלחמה', 'צאו להשיב', 'צאו להגן'. בגופכם. בגופי.
[מקבץ נאה שלי מהמטווח]
* לא קיבלתי את הפק"ל שלי. בשירות הסדיר הייתי עם מקלע "נגב" ובמילואים עם מאג. נשק אוטומטי. צרורות. יושב עלי בול ומתאים לדב שאני. אבל באימון הזה יש רק M16. רובה קפצונים. עשור שלא נגעתי בכלי הזה. מיומנות שצריך. בסדר.
חודשים ארוכים שלא עליתי על מדים בגלל הקורונה. ואני תוהה, כמה געגועים יכולים להיות לחתיכת ברזל רצחנית?
* ידיים של אזרחות. רכות ונעימות. החספוס שהיה - איננו. הגוף תמהה על האגרופים של הקרב מגע והתפעול הברוטלי של הנשק. זורק רימון אימונים, והפיצוץ הקטן פוצע לי את האצבע. ממשיכים להתאמן. זו רק שריטה.
*מפקד הפלוגה מחבב אותי, איך לא. נזכר במילואים הראשונים שלי, שהייתי רב בית ספר והצקתי לו על תפילות.
'מה איתך נוסן, מה קרה?'
לא באתי למילואים כדי שיבינו אותי, אבל מסביר על רגל אחת. מרגיש טיפש. בוא לפייסבוק, יכול לא להבין אותי פה.
הוא מורה, דתי, תשעה ילדים ואיש חיל. פעם שחרר אותי ליציאה עם הבת זוג דאז. מעודכן סה"כ ומתעניין במצבי. אפילו ניסה לעשות לי שידוך הפעם.
איזה צה"ל מוזר וחביב.
* פעם הייתי נלחם בכעס. לא בכעס עצמו, למגרו, אלא ככלי של מוטיבציה אמביציונית, זעם קדוש. היום אני משתדל להילחם באהבה. עד כמה שזה אפשרי ומשוגע.
אבל הזעם עוד שם, וכל פיגוע ונופל מזכירים לי זאת בכאב.
* יונתן[שם בדוי], מפקד אחר, מוערץ ביחידה ואנרג'ייזר שלא נגמר, עונה לשאלתי 'איך הקידום?';
'אין ברכה נוסן, במילואים, שום ברכה'
ואני חשבתי שמצבי גרוע. חחח
* באבני היסוד של אישיותי יש 'לוחם'. זה מקצוע. אמיתי. אני טוב בזה כנ"ל, הוא חלק ממני ועם כל הסיאוב, יש בו ברכה, יונתן, יש בו ברכה.
קישור לפוסט בפייס, לא לשכוח לייק פה או שם, אם אהבתם -